ח'אלד ח'ליפה נולד באורום אל-סוגרה שבאזור אטריב ממערב חלב. הוא למד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חלב, ממנה קיבל תואר ראשון במשפטים ב-1988. ח'ליפה כתב שירה, דרמות טלוויזיה, סרטים תיעודיים, סרטים קצרים וסרטים עלילתיים כמו "באב אל-מקאם" (باب المقام). חאלד היה חבר בפורום הספרותי באוניברסיטה יחד עם סופרים סוריים מרכזיים, כגון נהאד סיריס ופיצל ח'רתש, והוא היה שותף לייסוד המגזין "אלף" באוניברסיטת חלב. ח'ליפה נפטר בדמשק ב-30 בספטמבר 2023 בעקבות התקף לב.[2]
יצירתו הספרותית
הרומן הראשון שלו, שומר ההונאה, 1993 (حارس الخديعة חארס אל-ח'דיעה) נכתב כניסיון בריאליזם מאגי עם רמזים סימבוליים עבים למציאות הפוליטית בסוריה.[3]
הרומן השני שלו מחברות הצוענים, 2000, (دفاتر القرباط דפאתר אל-קרבאט) מתרחש בכפר מבודד בנפת חלב וכולל תיאורים גרפיים של אהבה גופנית עם אישה צוענייה. פרסומו גרר את הקפאת חברותו של ח'ליפה באיגוד הסופרים הערבי ל-4 שנים. ח'ליפה היה ידוע בעמדותיו התומכות במהפכה הסורית מרגע תחילתה; הוא הותקף על ידי שירותי הביטחון הסוריים והוכה עד שידו נשברה, בעת שהשתתף בהלווייתו של המוזיקאי הסורי רביע גאזי ב-26 במאי 2012.[4]
"מוות זו עבודה קשה"
בראיון שלו על הרומן "מוות הוא עבודה קשה" ב-Bibliotopia 2023, מסביר ח'ליפה כי הרומן עוסק בסיפורם של שלושה אחים המבקשים להעביר את גופת אביהם ברחבי סוריה שסועת המלחמה. ח'ליפה מסביר כיצד הרומן בוחן נושאים של מוות, בדידות והתפוררות חברתית בסוריה. הוא גם מתמקד במורכבות של מערכות יחסים משפחתיות בנסיבות קשות. דרך הסיפור הזה משקף ח'ליפה את האתגרים איתם מתמודדים הסורים מדי יום, כמו הפחד ממוות ותחושת חוסר האונים שנגרמה בעקבות המהפכה ומלחמת האזרחים. הרומן שואב השראה מניסיונו האישי ומניסיון הכאב והסבל היומיומי שלו בארצו, שבה המלחמה גורמת אפילו למשימות הפשוטות ביותר, כמו קבורת בני משפחה, להיות עבודה קשה.[5]
ביחס לדמותו של בולבול, גיבור הרומן, ח'ליפה מתאר אותו כדמות מרכזית המגלמת את האתגרים והקונפליקטים הפנימיים העומדים בפני הסורים. בולבול הוא הבן שאחראי על הובלת גופת אביו יחד עם אחיו, והוא סובל מהלחצים הפסיכולוגיים והחברתיים המוטלים עליו בנסיבות הקשות. בולבול מייצג את הדור שחי תחת משקל המלחמה, המנסה לשמר את מה שנותר מהאנושות שלהם בעיצומו של כאוס. ח'ליפה מדגיש באמצעות דמות זו את הקונפליקט בין חובת המשפחה לבין הייאוש שנוצר על ידי מציאות המלחמה. בנוסף דן ח'ליפה בחוויה שלו כסופר סורי ובאתגרים העומדים בפניו בהבעת רעיונותיו תחת המשטר הסורי הדכאני. הוא מהרהר כיצד כתיבתו עוצבה על ידי אי-השקט הפוליטי והחברתי בסוריה, תוך שימת דגש על חשיבות הספרות בשימור הזיכרון הקולקטיבי. ח'ליפה נוגע גם בנושאים כמו גלות, זהות ותפקיד הסופר בעתות משבר.[5]
"בשבח השנאה"
ח'ליפה בילה שלוש עשרה שנים בכתיבת הרומן שלו, "בשבח השנאה", שעוסק במאבק של הממשלה נגד חמושים איסלאמיסטים בשנות ה-80. הרומן פורסם בדמשק אך הוא נאסר רשמית בסוריה, ולאחר מכן הוא פורסם מחדש בביירות. לרומן יש סגנון נרטיבי ייחודי, עם מעברים חדים ומהירים בזמן ובמרחב, עם טון מורבידי שהוא במידה רבה מחווה לסופר שח'ליפה מציין כמקור השראה עבורו – וויליאם פוקנר. הקרב בין האחים המוסלמים הסורים לממשלה הגיע לשיא ב-1982, כאשר האסלאמיסטים המוסלמים הסונים פתחו במרד בעיר חמה. הצבא הפציץ את העיר ואלפים נהרגו. הרומן בוחן את הסכסוך מנקודת המבט של אישה מוסלמית ומשפחתה, ולדבריו של ח'ליפה הוא מתאר בפירוט את צמיחתה של תרבות השנאה שעליה מבוססות כל התנועות הפונדמנטליסטיות שאנו רואים היום. יש ברומן ביקורת חריפה וישירה על העדתיות המייצרת את תרבות השנאה לראייתו.[6]
ח'ליפה התייחס לאיסור של הרומן בסוריה ואמר שסוג זה של איסור על רומנים מגיע כתוצאה מבירוקרטיה שאינה מייצגת רמות ממשל גבוהות. בנוסף, הוא קרא לנהל משא ומתן בין אמנים לשלטונות הסורים על מנת להבטיח את חופש הביטוי, והצהיר שאין בכוונתו ברומן "שבח השנאה" לתמוך בשום מחשבה פוליטית. לדבריו: "מעל לכל, כתבתי את הרומן הזה כדי להגן על העם הסורי, ובמאמץ למחות על הסבל שהם סבלו כתוצאה מתורות דתיות ופוליטיות שניסו להתכחש לציוויליזציה בת 10,000 השנים שלהם."[7][8][9]
