זרעית השדה

קריאת טבלת מיוןזרעית השדה
זרעית השדה בשירה, ביצת פרמפטון, לינקולנשייר, בריטניה
זרעית השדה בשירה, ביצת פרמפטון, לינקולנשייר, בריטניה


קובץ צליל שירה, וויילס

מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
תת־סדרה: דמויי־דרור
משפחה: עפרוניים
סוג: זרעית
מין: זרעית השדה
שם מדעי
Alauda arvensis
‏לינאוס, 1758
תחום תפוצה

תחום התפוצה של זרעית השדה

  מקייצת
  יציבה
  חולפת
  חורפת
  פולשת (יציבה)
  פולשת (כנראה נכחדה)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

זַרְעִית הַשָּׂדֶה (שם מדעי: Alauda arvensis) היא ציפור שיר ממשפחת העפרוניים. זהו מין נפוץ שנמצא ברחבי אירופה והפלארקטיקה עם אוכלוסיות שהובאו בידי אדם לניו זילנד, אוסטרליה ואיי הוואי. זוהי ציפור של שדות ואדמה חקלאית פתוחה, הידועה בשירת הזכר, המתבצעת במעוף מרחף מגבהים של 50–100 מטרים. הזוויגים דומים. היא מפוספסת בחום-אפרפר מלמעלה ועל החזה ויש לה בטן לבנה-כהה.

בישראל היא חורפת במספרים גדולים, בדרך-כלל בלהקות של עשרות ומאות פרטים, בכל החבל הים-תיכוני והערבתי, כולל הר הנגב ושקע הערבה. היא שכיחה במיוחד בעמקים הצפוניים, בשפלה הפנימית ובצפון הנגב. נדידת הסתיו מגיעה לשיאה בסוף אוקטובר ובתחילת נובמבר ואז ניתן לראות להקות של זרעיות בנדידה פעילה סמוך לקו החוף בצפון הארץ ובמרכזה. נדידת האביב מגיעה לשיאה במרץ והיא מורגשת יותר במזרח הארץ.[2]

נקבת הזרעית בונה קן פתוח בשקע רדוד על קרקע פתוחה הרחק מעצים, שיחים ומשוכות. היא מטילה שלוש עד חמש ביצים עליהן היא דוגרת במשך כ-11 ימים. הגוזלים מואכלים על ידי שני ההורים אך פורחים מהקן לאחר שמונה עד עשרה ימים, הרבה לפני שהם יכולים לעוף. הם מתפזרים ומתחבאים בצמחייה אך ממשיכים לאכול מההורים עד שהם מסוגלים לעוף בגיל 18 עד 20 יום. הקנים נתונים לשיעורי טריפה גבוהים מציפורים גדולות ויונקים קטנים. להורים יכולים להיות מספר מחזורי דגירה בעונה אחת.

טקסונומיה ואטימולוגיה

זרעית השדה תוארה על ידי חוקר הטבע השוודי קרל לינאוס בשנת 1758 במהדורה העשירית של Systema Naturae שלו ושומרת על שמה המדעי המקורי Alauda arvensis.[3] זהו אחד מארבעת המינים המופיעים בסוג Alauda.[4] שם הסוג הוא מהמילה הלטינית Alauda, "עפרוני". פליניוס חשב שהמילה במקור ממקור קלטי. שם המין הספציפי arvensis הוא גם מלטינית, ופירושו "של השדה".[5] תוצאות מחקר פילוגנטי של משפחת העפרונים Alaudidae שפורסם בשנת 2013 העלו כי זרעית השדה קשורה באופן הדוק ביותר לזרעית קטנה.[6]

בעבר, רשימות רבות ראו את הזרעית היפנית (Alauda arvensis japonica) כמין נפרד. כיום הוא נחשב בדרך כלל לתת-מין של זרעית השדה.[7]

תת-- מינים

ישנם 11 תת-מינים מוכרים:[4]

  • A. a. arvensis לינאוס, 1758 – צפון, מערב ומרכז אירופה
  • A. a. sierrae ויגולד, 1913 – פורטוגל, מרכז ודרום ספרד
  • A. a. harterti ווייטייקר, 1904 – צפון מערב אפריקה
  • A. a. cantarella בונפרטה, 1850 – דרום אירופה מצפון מזרח ספרד ועד טורקיה והקווקז
  • A. a. armenica בוגדנוב, 1879 – דרום מזרח טורקיה לאיראן
  • A. a. dulcivox יום, 1872 – דרום מזרח אירופה רוסיה ומערב סיביר עד צפון מערב סין ודרום מערב מונגוליה
  • A. a. kiborti זלייסקי 1917 – דרום סיביר, צפון ומזרח מונגוליה וצפון מזרח סין
  • A. a. intermedia ר. סווינהו, 1863 – צפון מרכז סיביר עד צפון מזרח סין וקוריאה
  • A. a. pekinensis סווינהו, 1863 – צפון מזרח סיביר, חצי האי קמצ'טקה ואיי קוריל
  • A. a. lonnbergi הצ'יסוקה, 1926 – צפון האי סחלין
  • A.a. japonica טמינק ושלגל, 1848 – דרום האי סחלין, דרום האי קוריל, יפן ואיי ריוקיו : זרעית יפנית

חלק מהרשימות מכירות בתת-המין A. a. scotia (טשוסי, 1903) וב-A.a guillelmi (ווית'רבי, 1921).[8] ברשימה לעיל, scotia נכללת בתת-המין הטיפוסי A. a. arvensis ו-guillelmi נכלל ב-A. a. sierrae.[4]

תיאור

זרעית השדה במגדיר קרוסלי

אורכה של זרעית השדה הוא כ-18–19 ס"מ.[9] כמו רוב העפרונים האחרים, הזרעית היא מין בעל מראה פשוט למדי, בגווני חום מפוספס מלמעלה וחיוורת מלמטה. יש לה ציצה קצרה על הראש, אותה היא מסוגלת לפרוס ולאסוף. בתעופה היא מראה זנב קצר וכנפיים רחבות וקצרות. שפת הזרימה בכנף והנוצות החיצוניות בעלי צבע לבן בולט, הנראה כאשר הציפור עפה, אך לא כאשר היא פונה לעבר המתבונן. לזכר כנפיים רחבות יותר מלנקבה. התאמה זו למעוף מרחף יעיל יותר עשויה להתפתח בגלל העדפתן של נקבות זרעית השדה לזכרים ששרים ומרחפים זמן ארוך יותר, ומוכיחים בכך את כוחם וכושרם.

המין ידוע בשירה של הזכר, המבוצעת בטיסה מרחפת מגבהים של 50 עד 100 מטר, כאשר הציפור המזמרת עשויה להופיע רק כנקודה בשמיים מהאדמה. לשירה הארוכה צליל צלול ו"מבעבע", והיא מתבצעת גבוה באוויר בזמן שהציפור עולה, מסתובבת או מרחפת.[10] השיר נמשך בדרך כלל שתיים עד שלוש דקות, אך הוא נוטה להימשך זמן רב יותר בעונת ההזדווגות, בה יכולה הזמרה להימשך 20 דקות ואף יותר.

באתרי חוות רוח נמצא, כי זכרי זרעיות שרים בתדרים גבוהים יותר, ומשערים שזו תגובה הסתגלותית לרעש טורבינות הרוח.[11]

תפוצה ובית גידול

הזרעית מתרבה על פני רוב אירופה ואסיה ובהרי צפון אפריקה. היא יציבה בעיקר במערב התפוצה שלה, אבל האוכלוסיות המזרחיות נודדות יותר, ונעות דרומה יותר בחורף. אפילו במערב המתון של תפוצתה, פרטים רבים עוברים לשפלה ולחוף בחורף. ציפורים אסייתיות מתת-מין A. a. pekinensis מופיעות כמזדמנים באלסקה.[12]

אוכלוסיות פולשות

במאה ה-19 שוחררו קבוצות מרובות של עפרוני זרעית השדה בניו זילנד החל משנת 1864 בנלסון (באי הדרומי) וב-1867 באוקלנד (באי הצפוני). אוכלוסיית הבר גדלה במהירות והתפשטה בכל האיים הצפוניים והדרומיים עד שנות ה-20.[13]

זרעית השדה הובאה לאוסטרליה במספר הזדמנויות החל משנת 1850. היא נפוצה כיום בדרום מזרח היבשת. בניו סאות' ויילס היא התפשטה בעיקר מדרום ל-33°S. היא נפוצה ברחבי ויקטוריה וטסמניה ומופיעה גם בקצה הדרום-מזרחי של דרום אוסטרליה סביב אדלייד.

זרעית השדה הובאה לאיי הוואי הדרום-מזרחיים החל משנת 1865. למרות שפעם הייתה נפוצה יותר, מספריה פחתו באואהו והיא איינה נמצאת עוד בקוואי. מחקר שפורסם ב-1986 מצא כי נשארו זרעיות רק באיים הוואי ומאוי והעריך כי האוכלוסייה כוללת כ-10,000 פרטים.[14][15]

זרעית השדה הובאה לאי ונקובר מול החוף המערבי של קנדה ב-1903; ציפורים נוספות הובאו בשנת 1913.[16] האוכלוסייה גדלה ועד 1962 היו בסביבות 1000 פרטים.[17] המספרים ירדו לאחר מכן עקב אובדן בתי גידול, ובשנת 2007 ההערכה הייתה שיש רק כ-100 פרטים הפרוסים על פני ארבעה אזורים קטנים בחצי האי סאניץ'.[18][19]

התנהגות ואקולוגיה

רבייה

קן של זרעית השדה עם ביצים

זרעיות השדה מתרבות לראשונה כשהן בנות שנה. הקינון עשוי להתחיל בסוף מרץ או בתחילת אפריל. הקן נבנה כנראה על ידי הנקבה לבדה והוא מורכב משקע רדוד באדמה מרופד בעשבים. התטולה היא 3 עד 5 ביצים. ממוצע גודל הביצים של תת-המין הנומינלי הוא 23.4 על 16.8 מ"מ, ומשקלן כ-3.35 גרם. לביצים צבע בסיס אפור-לבן או ירקרק והן מכוסות בכתמים חומים או זיתיים. רק הנקבה דוגרת, והיא מתחילה לאחר הטלת הביצה האחרונה. הביצים בוקעות באופן סינכרוני לאחר 11 ימים.[20] הגוזלים מטופלים על ידי שני ההורים ובשבוע הראשון ניזונים כמעט אך ורק מחרקים.[21] הגוזלים פורחים לאחר 18 עד 20 ימים, אך הם בדרך כלל עוזבים את הקן לאחר 8 עד 10 ימים. הם אינם תלויים בהוריהם לאחר כ-25 ימים. ההורים מוסגלים לעבור עד ארבעה מחזורי קינון בעונה.[20]

תזונה

זרעית השדה משוטטת על האדמה ומחפשת מזון על פני הקרקע. תזונתה מורכבת מחרקים ומחומר צמחי כמו זרעים ועלים צעירים. בניגוד לפרושיים היא בולעת זרעים מבלי להסיר את הקליפה. חרקים מהווים מרכיב חשוב מהתזונה שלה בקיץ.[22]

איומים

בבריטניה מספר זרעיות השדה ירד במהלך 30 השנים האחרונות, כפי שדווח על ידי מפקד הציפורים הנפוצות. מפקד זה התחיל בתחילת שנות ה-60 על ידי הקרן הבריטית לצפרות. נכון לשנת 2017, נרשמה ברחבי בריטניה ירידה של 4-10% במין זה במהלך 10 השנים האחרונות, ו-6-28% במהלך 22–25 השנים האחרונות.

ארגון ה-RSPB מצא שהירידה הגדולה הזו נובעת בעיקר משינויים בשיטות החקלאות ורק בחלקה בגלל חומרי הדברה. השינוי העיקרי בשיטות החקלאות הוא בעיתוי הזריעה, וההשלכות הנובעות ממנו: בעבר נזרעו דגנים באביב, גדלו בקיץ ונקצרו בתחילת הסתיו. כיום דגנים נזרעים בסתיו, גדלים במהלך החורף ונקצרים בתחילת הקיץ. השדות הגדלים בחורף נעשים בקיץ צפופים עד כדי כך, שזרעיות השדה מתקשות לשוטט בהם ולמצוא את מזונן.

לאור ממצאים אלה פרסם ה-RSPB רשימה של פעולות שימור אשר יכולות לסייע לזרעית השדה RSPB.[23] כעת מעודדים ומשלמים לחקלאים אנגלים כדי לשמור וליצור מגוון ביולוגי לשיפור בית הגידול של הזרעיות. תוכנית הניהול הסביבתי של הארגון Natural England מציעה מענקים ל-5 ו-10 שנים עבור אפשרויות מועילות שונות. למשל, יש אפשרות שבה החקלאי יכול לבחור לגדל דגני אביב במקום דגני חורף, ולהשאיר את השֶׁלֶף (גבעולים שנותרו לאחר הקציר) ללא טיפול בחומרי הדברה במהלך החורף. הקרן הבריטית לצפרות מדמה את השדות הקצורים ל"שולחנות האכלה ענקיים", המספקים דגנים וזרעי עשב לציפורים.[24]

בתרבות

באנגלית, כאשר משתמשים במילה "Lark" ללא פירוט, היא מתייחסת בדרך כלל למין זה. שם עצם קיבוצי עבור זרעיות הוא "exaltation". למרות שהמילון האנגלי של אוקספורד מתאר את השימוש הזה כ"פנטסטי", הוא משחזר אותו לציטוט של ג'ון לידגייט משנת 1430 לערך.

המין הוא נושא לשירים מאת פרסי ביש שלי (To a Skylark), ג'ורג' מרדית' (The Lark Ascending), טד יוז (Skylarks), ועוד רבים אחרים; ושל קטעי מוזיקה כולל The Lark Ascending מאת ראלף ווהן וויליאמס (בהשראת השיר בעל השם הזה). זהו גם סמל הציפורים של מחוז קוממוטו.[25] The Skylark of Space היא סדרה של ארבעה רומני מדע בדיוני מאת א.א. "דוק" סמית'.

גלריה

מקורות

  • Cramp, Stanley, ed. (1988). "Alauda arvensis Skylark". Handbook of the birds of Europe the Middle East and North Africa. The Birds of the Western Palearctic. Volume V: Tyrant Flycatchers to Thrushes. Oxford: Oxford University Press. pp. 188–205. ISBN 978-0-19-857508-5.
  • Donald, Paul F. (2004). The Skylark. London: T. and A.D. Poyser. ISBN 978-0-7136-6568-0.
  • Higgins, P.J.; Peter, J.M.; Cowling, S.J., eds. (2006). "Alauda arvensis Skylark" (PDF). Handbook of Australian, New Zealand & Antarctic Birds. Vol. 7, Boatbill to starlings, Part 7 A, Boatbill to larks. Melbourne, Victoria: Oxford University Press. pp. 1039–1052. ISBN 978-0-19-553996-7.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא זרעית השדה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ זרעית השדה באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ אסף מירוז, זרעית השדה, אתר הצפרות הישראלי, באתר www.birds.org.il
  3. ^ Linnaeus, Carl (1758). Systema Naturae per regna tria naturae, secundum classes, ordines, genera, species, cum characteribus, differentiis, synonymis, locis (בלטינית). Vol. 1 (10th ed.). Holmiae:Laurentii Salvii. p. 165.
  4. ^ 1 2 3 Gill, Frank; Donsker, David, eds. (2018). "Nicators, reedling, larks". World Bird List Version 8.2. International Ornithologists' Union. נבדק ב-15 ביולי 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Jobling, James A (2010). The Helm Dictionary of Scientific Bird Names. London: Christopher Helm. pp. 37, 56. ISBN 978-1-4081-2501-4.
  6. ^ Alström, P.; Barnes, K.N.; Olsson, U.; Barker, F.K.; Bloomer, P.; Khan, A.A.; Qureshi, M.A.; Guillaumet, A.; Crochet, P.-A.; Ryan, P.G. (2013). "Multilocus phylogeny of the avian family Alaudidae (larks) reveals complex morphological evolution, non-monophyletic genera and hidden species diversity" (PDF). Molecular Phylogenetics and Evolution. 69 (3): 1043–1056. doi:10.1016/j.ympev.2013.06.005. PMID 23792153.
  7. ^ "Alauda japonica - Avibase". avibase.bsc-eoc.org. נבדק ב-2016-12-06.
  8. ^ Donald, P.; Garcia, E.F.J. (2018). del Hoyo, J.; Elliott, A.; Sargatal, J.; Christie, D.A.; de Juana, E. (eds.). "Eurasian Skylark (Alauda arvensis)". Handbook of the Birds of the World Alive. Lynx Edicions. נבדק ב-3 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ Cramp 1988, p. 188.
  10. ^ Young, Geoffrey (1985). The Sunday Times Countryside Companion. Country Life Books. p. 145. ISBN 978-0-600-35729-2.
  11. ^ Szymański, P.; Deoniziak, K.; Łosak, K.; Osiejuk, T. S. (2017). "The song of Skylarks Alauda arvensis indicates the deterioration of an acoustic environment resulting from wind farm start-up". Ibis. 159 (4): 769–777. doi:10.1111/ibi.12514.
  12. ^ Gibson, D.D.; Withrow, J.J. (2015). "Inventory of the species and subspecies of Alaska birds, Second Edition" (PDF). Western Birds. 46 (2): 94–185 [135].
  13. ^ Thomson, G.M. (1922). The Naturalisation of Animals and Plants in New Zealand. Cambridge, UK: Cambridge University Press. pp. 140–142.
  14. ^ Scott, J.M.; Mountainspring, S.; Ramsey, F.L.; Kepler, C.B. (1986). Forest bird communities of the Hawaiian Islands: their dynamics, ecology, and conservation (PDF). Studies in Avian Biology 9. Cooper Ornithological Society. pp. 252–253.
  15. ^ Pyle, R.L.; Pyle, P. (2017). "Eurasian Skylark" (PDF). The Birds of the Hawaiian Islands: Occurrence, History, Distribution, and Status (Version 2). Bishop Museum, Honolulu. נבדק ב-6 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ Sprot, G.D. (1937). "Notes on the introduced skylark in the Victoria district of Vancouver Island" (PDF). Condor. 39 (1): 24–31. doi:10.2307/1363485. JSTOR 1363485.
  17. ^ Stirling, D.; Edwards, R.Y. (1962). "Notes on the Skylark on Vancouver Island". Canadian Field-Naturalist. 76: 147–152.
  18. ^ Campbell, R.W.; Van Damme, L.M.; Johnson, S.R. (1997). Poole, A.F.; Gill, F.B. (eds.). "Eurasian Skylark (Alauda arvensis), version 2.0". The Birds of North America. doi:10.2173/bna.286.
  19. ^ Davidson, P.J.A. (2015). Davidson, P.J.A.; Cannings, R.J.; Couturier, A.R.; Lepage, D.; Di Corrado, C.M. (eds.). "Sky Lark". The Atlas of the Breeding Birds of British Columbia, 2008-2012. Bird Studies Canada. נבדק ב-5 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ 1 2 Cramp 1988, p. 201.
  21. ^ Cramp 1988, pp. 194, 201.
  22. ^ Cramp 1988, p. 192.
  23. ^ "Alauda arvensis". Conservation Evidence. נבדק ב-14 בפברואר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ BTO News Number 269, March to April 2007, page 15
  25. ^ Kumamoto Prefecture - The East Asia Local and Regional Government Congress