גזע הזקום מסתעף לענפים נושאי קוצים חיקיים. העלים מורכבים מזוג עלעלים גלדניים, עגלגלים או אליפטיים. הפריחה בחודשים פברואר-יולי. הפרחים קטנים, יושבים בקבוצות חיקיות וצבעם ירקרק. הפרי הוא בית-גלעין סגלגל צבעו נוטה לכחול, ואורכו עד 3 ס"מ. גלעינו עשיר בשמן. הפירות מבשילים באביב, בסביבות חודש מאי. צבע הפירות הבשלים אז הוא חום-צהבהב.
פרי הזקום שימש כמזון לעבדים באפריקה, והעץ כונה גם "תמר העבדים".
הזקום המצרי ברפואה העממית
מפירות הזקום המצרי ניתן להפיק שמן, הנחשב ברפואה העממית כתרופה לכאבי פרקים ושרירים. שמן הזקום המצרי נמכר בעבר בשם "צרי גלעד", המוזכר בתנ"ך בספר ירמיהו[3]. העלים ידועים כמחטאים פצעים מוגלתיים, ואכילת הפירות הבשלים נחשבה לתרופה נגד תולעים ועצירות קשה.
הזקום בתרבויות האזור
במצרים הקדומה הזקום נחשב כבעל תכונות המביאות לחיי נצח. פירותיו נמצאו בקברי מלכים וכהנים. לעומת זאת, באסלאםהזקום נחשב לעץ השאול שמבעיר את מעי החוטאים במרירותו (סורא 37 וסורה 44). הבסיס לדימוי זה היא טעם הלוואי המר של הפרי שניתן להוציאו בבישול (קריספיל, ילקוט הצמחים, ב, תשמ"ג, עמ' 196–200).
ויקטור גרן לועג לצליינים הבורים שזיהו את הצמח עם העץ שזכאי טיפס עליו כדי לחזות בישו, אף שעץ זה היה שקמה[4]. הזיהוי הזה מתועד במקורות נוספים ונעשה מחמת דמיון השמות.
