הזנבן הוא ציפור ייחודית בשל העובדה שהיא חיה במהלך השנה כולה בקבוצה, הכוללת פרטים קבועים ומגינה על טריטוריה משותפת. בין חברי הקבוצה קיים מדרג חברתי קווי (ראו סדר ליניארי), הנקבע על פי הגיל ועל פי הזוויג. מבין חברי הקבוצה, רק הזנבנים הבכירים ביותר משתתפים ברבייה. מביניהם, אלה שנמצאים במדרג נמוך יותר מזדווגים בעיתוי שבו סיכויי ההפריה נמוכים, או בעיתוי שבו צאצאיהם יבקעו אחרונים ולכן מקומם בקבוצה יהיה נחות מזה של אחיהם.[2] עם זאת, הקבוצה כולה משתתפת בגידול הגוזלים, עד כדי כך שבהרבה מקרים לא ניתן לקבוע בוודאות מיהם ההורים הביולוגים (אלא אם זו קבוצה עם נקבה או זכר יחידים).
האפשרויות היחידות לשינוי במעמדו של זנבן הן מוות, גירוש זנבן בכיר ממנו, או השתלטות על קבוצת זנבנים אחרת. אולם סיכוייו של זנבן שעזב את הקבוצה לשרוד ולהשתלט לבדו על קבוצה אחרת נמוך ביותר, ולכן מספר הזנבנים שבוחרים באפשרות זו נמוך יחסית. לעיתים, מספר פליטים מקבוצה אחת או מקבוצות שונות מתאחדים ומשתלטים ביחד על קבוצה אחרת. קריאת תיגר על זנבן בכיר נדירה יחסית, שכן תוצאותיה הן הרות אסון למפסיד – בניגוד לזנבן שעזב את הקבוצה מרצונו הוא לא יוכל לחזור לקבוצה ואם יישאר בחיים הוא יאלץ לשרוד לבדו כשכוחותיו מוגבלים. לכן, רוב הזנבנים מתקדמים בהיררכיה הקבוצתית בעקבות מוות או גירוש של זנבן בכיר מהם על ידי זנבנים זרים[3].
ההתנהגות החברתית של אוכלוסיית הזנבנים באזור חצבה בערבה נחקרת מאז תחילת שנות השבעים, מחקר אשר הוביל לגילויו של עקרון ההכבדה, המסביר התפתחות אבולוציונית של אלטרואיזם ותופעות חברתיות אחרות בבעלי חיים ובאדם. אצל הזנבנים, עיקרון זה בא לידי ביטוי במספר תופעות. לדוגמה, במהלך שעות היום הזנבנים שומרים על הקבוצה מעמדת תצפית גבוהה, כאשר הזכר והנקבה השליטים שומרים יותר מכל זנבן אחר.
הזנבנים מהאוכלוסייה הנחקרת סובלניים במיוחד לנוכחות בני אדם.
