היישוב היהודי בזאטור התקיים מימי הביניים, ותחילה היו יהודי היישוב כפופים לקהילת אושוויינצ'ים הסמוכה.
בנובמבר 1918 נערך פוגרום ביהודי העיירה, תוך שוד רכוש, השחתת בתי היהודים והכאת יולדות יהודיות בבית החולים המקומי. בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה הורע מצבם הכלכלי של יהודי העיירה.
עם כניסת הגרמנים לעיירה בספטמבר 1939, פונו היהודים בה מדירותיהם, ורוכזו במחסנים ובסככות, מהם נלקחו מדי יום לעבודות כפייה, תוך שהוטלו עליהם תשלומי כופר ורכושם נלקח מהם. רב הקהילה, משה יוסף זאלץ, שנתפס לומד תורה, נכלא עם בני משפחתו, ונלקח עמם ליעד לא ידוע. בשנים 1941-1940 שולחו צעירים יהודים מהעיירה למחנות עבודה.
ב-2 ביולי 1942 גורשו כל יהודי העיירה הנותרים לודוביצה, וגורלם שם היה כגורל יתר יהודי המקום.
