שורשיה של ועדת האנרגיה ומשאבי הטבע ראשיתם באחת הוועדות הקבועות הראשונות שהתכנסו בסנאט האמריקאי — ועדת האדמות הציבוריות. אף על פי שהכרונולוגיה של הוועדה משקפת רצף של שינויי שמות, סמכות השיפוט של הוועדה המקורית לענייני אדמות ציבוריות קיימת ברציפות כבר למעלה מ-170 שנה. במהלך מאה השנים הראשונות מבנה הוועדה השתנה מעט מאוד, אך תחום שיפוטה התרחב בהתמדה עם התרחבות האומה האמריקאית מערבה והבעיות שנוצרו כתוצאה מהתרחבות המדינה מבחינה גאוגרפית[1].
הבעיות הרבות שנבעו מיישוב הגבול המערבי של ארצות הברית הובילו את הקבינט של ארצות הברית ליצור את מחלקת הפנים ב-1849 כאחראית על אדמות ומשאבי הטבע העצומים בבעלות הפדרלית. בשלוש השנים קודם לכן, ארצות הברית הגדילה את שטחה הגאוגרפי בלמעלה משלוש מיליון מיל רבוע והגיעה כמעט לגודלה הנוכחי בין קנדה למקסיקו. הפיקוח על החקיקות הנוגעות לתפקידי המחלקה החדשה נמצא תחת תחום השיפוט של הוועדה[1]. הממשלה הפדרלית החלה לייעד ולהפריש אזורים בעלי יופי טבעי שישמרו לכל האמריקאים העתידיים ליהנות מהם. ב-1872 הקים הקונגרס את הפארק הלאומי ילוסטון בשטחי מונטנה, ויומינג ואיידהו והציב אותו תחת שליטתו הבלעדית של מזכיר הפנים של ארצות הברית.
ב-4 בינואר1977, בישיבה הראשונה של הקונגרס ה-95, הציגו הסנאטורים עדלי סטיבנסון השלישי מאילינוי ובוב פאקווד מאורגון תיקונים למערכת הארגון מחדש של ועדות הסנאט. החלטה זו התבססה על מחקר ודו"ח משנת 1976 של ועדות שבראשם ישבו שני יושבי ראש בשיתוף פעולה. ב-4 בפברואר 1977 אימץ הסנאט הצעתם של פאקווד וסטיבנסון, והוקמה ועדת האנרגיה ומשאבי הטבע. תחום השיפוט שלה כלל את מרבית תפקידיה של "ועדת הפנים ולענייני איים" בנוסף לתחומים חדשים בהם תמחור ורגולציה של גז טבעי, ויסות אנרגיה, מחקר אנרגיה ופיתוח של כל צורות האנרגיה למיניהן, ייצור פחם, ותפעול אנרגיה גרעינית לא צבאית[1].
עוד בראשית שנת 1977, ביוזמת הנשיא ג'ימי קרטר ליצור את מחלקת האנרגיה של ארצות הברית, החלה לראשונה ועדת האנרגיה ומשאבי הטבע לפקח על מחלקה בקבינט של ארצות הברית. מאז הוקמה הוועדה ב-1977, מבנה וסמכות השיפוט של הוועדה נותרו קבועים למדי. ועדת האנרגיה הבדילה את עצמה משאר הוועדות האחרות בסנאט כאחת מן הוועדות הבלתי-מפלגתיות או לחלופין אחת הוועדות המאופיינות בשיתוף פעולה בין-מפלגתי. מכיוון שהנושאים הנידונים בוועדה משפיעים על אינטרסים אזוריים יותר מאשר אינטרסים מפלגתיים, חברי הוועדה ניגשים באופן מסורתי לדיונים בכוונה לבניית קונצנזוס. מרבית שיקולי המדיניות מתגבשים בין חברי הוועדה בטרם הדיון הציבורי בנושא, כך שעד שהוועדה מדווחת על צעדיה בתחום מסוים נרשמת היעדרות מחלוקת והמדיניות שואפת להיות אחידה כלל הניתן. חלק ניכר מהגישה הסכמתית זו מיוחסת לרוב הדחוק שיש למפלגת הרוב בוועדה[1].
