בשנת 1797, שלטון הרפובליקה הסתיים בפלישתו של נפוליאון, והועברה אל האימפריה האוסטרית (בתמורה לבלגיה). בין השנים 1805-1806, האזור נכבש שוב על ידי צבא נפוליאון ונכלל בממלכת איטליה.
בשנת 1809, התרחש מרד נגד השלטון האיטלקי צרפתי[1], אשר סייע להתקדמות הכוחות האוסטריים במהלך מלחמת הקואליציה החמישית. מרד זה היה בעיקרו מרד איכרים, פחות מאורגן מהמרד של ארדראס הופר, בה כוחות משמר לאומי לחמו בצד הצרפתי-איטלקי.
במהלך מלחמת העצמאות האיטלקית הראשונה בשנת 1848, ונטיה התקוממה כנגד הממשלה האוסטרית המרכזית, והקימה את רפובליקת סן מרקו, אשר התקיימה כ-17 חודשים. כוונות לצרפה לממלכת סרדיניה כשלו, לאחר פרישתן של מדינות איטלקיות אחרות (מאי 1848) וכניעת סרדיניה (אוגוסט 1848). ב-24 באוגוסט 1849 נאלצה ונטיה להיכנע עם סיום המצור על ונציה.
ממשלת האימפריה האוסטרית הייתה לא אהודה בקרב המעמדות הגבוהות והביניים, בגלל מדיניותו האנטי ליברלית של קלמנס ונצל פון מטרניך, אשר מונה על ידי פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה אחרי 1848, ובגלל אי כינון אוטונומיה לומברדו-ונטיה כנדרש. באותה עת, הממשלה נחשבה מוערכת והגונה בקרב המעמד הנמוך.
העידן האיטלקי
ונטיה נשארה תחת שליטה אוסטרית עד מלחמת שבעת השבועות בשנת 1866, כאשר ממלכת איטליה הצטרפה לצד הפרוסי עם ההבטחה למסור את ונטיה בתמורה לסיוע. אוסטריה הציעה למכור את ונטיה לאיטליה, אך אלו סירבו בראייתם את ההצעה כמבישה. הדבר הוביל לחזית נוספת לאוסטריה, מלחמת העצמאות השלישית של איטליה.
עם חתימת ברית וינה 1886, הסתיימה המלחמה בהחזרת האזור לצרפת, כאשר הטירות נשארו בידי האוסטרים למשך זמן. בעקבות מחאות ממושכות, עזבו האוסטרים והצרפתים העבירו את האזור כולו ב-20 באוקטובר לאיטלקים. משאל עם שנוי במחלוקת בו רק 30% מהאוכלוסייה הבוגרת הצביעו תחת לחץ איטלקי כבד אישרו את המהלך.[2] תוצאות המשאל הציגו רוב של 99.99% לאיטליה.[3][4]