וילהלם שירת כקצין פרשים בצבא ממלכת וירטמברג. הוא גם בחן תותחים עבור צבא וירטמברג, שאת חלקם עדיין ניתן לראות בטירת ליכטנשטיין, אותה בנה מחדש באופן מהותי בשנות ה-40. הוא קיבל השראה מהרומן ההיסטורי הרומנטי "ליכטנשטיין" מאת וילהלם האוף (1826). האוף קיבל בתורו השראה מיצירותיו של וולטר סקוט. הוא קחבל את התואר דוכס אוראך ב-28 במרץ1867.[2]
וילהלם היה חבר זוטר במשפחת המלוכה של וירטמברג. הוא היה אחיינו של המלך פרידריך (נפטר ב-1816), והיה בן דודו הראשון של וילהלם הראשון, מלך וירטמברג (שלט בשנים 1816–1864).
חיים ציבוריים
דיווח למלך וילהלם הראשון (1847), דיוקן קבוצתי. כל המשתתפים מזוהים בדף הציור ב-Wikimedia Commons.
וילהלם גדל בבית הוריו יחד עם אחיו הבכור אלכסנדר, שהתפרסם מאוחר יותר כמשורר, והם שהו במכון "פלנברג'שה הופוויל" בברן. וילהלם חזר לשטוטגרט והועלה לדרגת קפטן בתותחנים הרכובים בגיל 18. ב-1835 הועלה לדרגת מיור, וב-1837 הועלה לדרגת אוברסט ומונה למפקד הארטילריה. ב-1841 הועלה לדרגת גנרל מיור והופקד כאחראי על חטיבת חי"ר.
בשנת 1848 תרמה וירטמברג חטיבה לכוח המשולב של מדינות דרום גרמניה שצעדו להילחם במלחמת שלזוויג הראשונה. את הדיוויזיה הוביל לוטננט גנרל מוריץ פון מילר; וילהלם קיבל את הפיקוד על בריגדת וירטמברג. לאחר הסכם מאלמו, החטיבה הוצבה באלטונה ולא ראתה שום פעולה אמיתית. רוב החטיבה, כולל וילהלם, הועברה אז לבאדן העליונה, והותירה גדוד בשלזוויג. החטיבה ביצעה עבודות תצפית בבאדן העילית, בעיקר במחוז קונסטנץ, אך לא עסקה בשום לחימה.
הנשק האהוב על הדוכס וילהלם היה הארטילריה. הוא נחשב כמתמטיקאי מצטיין והמציא כמה המצאות, במיוחד בכל הנוגע להרכבת התותחים. הוא ניסה להרגיע את הרתיעה של האקדח על ידי השעיית עגלת האקדח במסגרת ניתנת להזזה. מוחו המאוד פעיל ומשכיל אוניברסלי לא מצא מספיק פעילות בצבא במהלך תקופת השלום הארוכה.
היסטוריון
טירת ליכטנשטיין (וירטמברג), שוחזרה בשנת 1840 על ידי וילהלם, הדוכס הראשון מאוראך
הוא התעניין מאוד באמנויות ובמדעים, ובפרט בתולדות האמנות ובארכאולוגיה. הוא ערך סיורים לימודיים והקים את ה-"württembergischen Altertumsverein" (חברת וירטמברג להיסטוריה עתיקה) ב-1843 ואת "Verein für vaterländische Naturkunde" (האגודה להיסטוריה טבעית לאומית) ב-1844 והמשיך לתמוך באלה. הוא גם פעל שוב ושוב כנשיא האגודה הכוללת של האגודות הגרמניות להיסטוריה עתיקה. את טעמו לאמנות הראה ב-1840 וב-1841, כאשר בנה את טירת ליכטנשטיין במקום הטירה העתיקה שנהרסה אז לחלוטין שהתפרסמה על ידי הרומן ליכטנשטיין של וילהלם האוף. הוא העביר מספר לא מבוטל של פסלים בסגנון הרנסאנס מה-"Neues Lusthaus" בשטוטגרט לטירת ליכטנשטיין כאשר ה-Lusthaus היה אמור להיהרס ב-1844, כדי לפנות מקום לתיאטרון החצר המלכותית. הוא היה חבר כבוד במספר אגודות מדעיות ובאגודות מלומדים, כמו האקדמיה הבווארית למדעים.
אקדמיה וספרות
הדוכס וילהלם בשנים מאוחרות יותר
בשנת 1845, הוא קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהמחלקה לפילוסופיה של אוניברסיטת טיבינגן, כהוקרה על המאמץ המדעי שלו. בין יצירותיו הספרותיות היו "Wegweiser durch sämtliche Malerschulen und Gemäldesammlungen von WW" ("המדריך לכל אסכולות הציור והאמנות של WW") ו-"Graphisch-archäologische Vergleichungen" ("השוואות גרפיות-ארכאולוגיות") וה-"Aufklärende Worte über Wetterprophezeihung von W. W" ("דברי הבהרה על חיזוי מזג האוויר, מאת WW"). שלו "Politische Skizzen über Deutschland und Württemberg aus der Mappe eines Conservativen" ("מערכונים פוליטיים של גרמניה ווירטמברג מתיקיית שמרן") הופיעו בעילום שם ב-1852.
בשנת 1869 לקה הדוכס וילהלם בשבץ מוחי. הוא נסע לבאד ווילדבאד ביער השחור בתקווה שאולי האקלים הדרומי ירפא אותו. עם זאת, זה היה לשווא. הוא מת ב-17 ביולי 1869 בטירת ליכטנשטיין שלו, משבץ מוחי נוסף.
משפחתו
ב-8 בפברואר 1841, הדוכס וילהלם נישא לתאודולינד דה בוארנה, בתו של אז'ן דה בוארנה, דוכס לויכטנברג. כדי לחתום את הנישואים הוא המיר את דתו לקתולית. ארבע בנות נולדו מנישואים אלו:
הנסיכה אוגוסטה אוגניה (27 בדצמבר 1842 – 11 במרץ 1916); נישאה תחילה לרוזן רודולף פון אנצנברג צום פריין אונד יוכלשטורן; ולאחר מכן עם הרוזן פרנץ פון תון און הוהנשטיין
הנסיכה מריה יוזפינה (10 באוקטובר 1844 – 13 בינואר 1864)
הנסיכה אוגניה אמליה (13 בספטמבר 1848 – 26 בנובמבר 1867)
הנסיכה מתילדה (14 בינואר 1854 – 13 ביולי 1907); נישאה לפאולו אלטירי, נסיך ויאנו.
