PROFILPELAJAR.COM

וולסלי אהרון
לידה	1901; לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
פטירה	1988 (בגיל 87 בערך); נווה שלום, ישראל
השכלה	ג'יזס קולג', קיימברידג'
פרסים והוקרה	חבר במסדר האימפריה הבריטית

וולסלי (פנחס) אהרון (באנגלית: Wellesley Aron‏; 1901 – 1988) היה פעיל ציוני, איש צבא, מייסד תנועת הנוער היהודית הבונים דרור, פעיל שלום וממקימי "בית הספר לשלום" ביישוב נווה שלום.

ביוגרפיה

אהרון נולד בלונדון והיה בנה היחיד של אגנס גרכטר, ובנו החמישי של מוריס אהרון, שניהם יהודיים-גרמנים. אחיו למחצה גדלו כולם באמונתם הנוצרית של אמם (אשתו הראשונה של אביו) מרים סמיון. קיום הדת היהודית כמעט ולא היה קיים גם בבית אמו. במהלך מלחמת העולם הראשונה התגוררה המשפחה תקופה מסוימת בגרמניה לפני שעברה לשווייץ. אחיו למחצה ובן דודו נפטרו במהלך המלחמה, שלדעתו הביאה למותו של אביו זמן קצר לאחר מכן. בתום המלחמה חזרו אהרון ואמו ללונדון. בשנת 1919 אהרון נרשם ללימודים באוניברסיטת קיימברידג', שם למד היסטוריה צרפתית עתיקה ומודרנית. עם זאת, בהתעקשות אמו הוא חזר ללונדון והיה מעורב בעולם העסקים.

בשנת 1921, על פי הצעתו של בזיל הנריקס (אנ'), אהרון החל לעבוד עם נוער בסיכון מאזור האיסט אנד של לונדון. לאחר שהיה פעיל בתנועת הצופים במהלך שנות הלימודים בבית הספר, ראה בצופים את הפתרון שייתן לצעירים תחושת מטרה. הוא ייסד גדוד צופים יהודי בשכונת סטפני, שהתפרסם בלונדון בזכות יכולת הצופיות שלו. המפגש הראשון הזה עם יהודים עניים השפיע על אהרון כל ימי חייו - "השנתיים שביליתי עם הצופים הצעירים האלה הותירו סיפוק אמיתי ובר קיימא כמו שמעולם לא חוויתי". הוא חזר לקיימברידג' בגלל התנגדות אמו. על מנת לפרנס את עצמו, הוא עבד כעוזר מנהל "בית הלל". באותה תקופה נתקל אהרון לראשונה באנטישמיות. הוא בילה בחופשה עם אחותו למחצה הנוצרית בדבון. שם הוא נפגש והתאהב באישה צעירה. הם רצו להתחתן, אך אביה סירב להתיר זאת מכיוון שארון היה יהודי. כשחזר לקיימברידג' הוא היה בהלם בגלל הדחייה הזו, רק על סמך העובדה שהיה יהודי. לראשונה הוא נאלץ לשאול את עצמו, מה, אם בכלל, פירושו להיות יהודי. בסופו של דבר הגיע למסקנה שהוא צריך לנסוע לארץ ישראל. אהרון כבר היה דובר שלוש שפות ועכשיו הוא למד גם עברית. במקביל, הוא היה פעיל במועדון הסטודנטים הציוני. שם פגש לראשונה את ד"ר חיים ויצמן, הכימאי והמנהיג הציוני שלימים הפך לנשיא הראשון של ישראל.

לאחר שסיים את לימודיו בקיימברידג' בשנת 1926, עבר לגור בארץ ישראל. את השנים הבאות העביר בחיפה ובתל אביב בהוראת ספורט ואנגלית, תחילה בבית הספר הריאלי ואחר כך בגימנסיה העברית "הרצליה". הוא פגש ונישא לאשתו רוז, שמוצאה מאוסטרליה, ונולדה להם בתם הראשונה, שרונה אהרון.

הקמת תנועת הבונים

בשנת 1927 התבקש ידי חיים ויצמן לסייע באגף המדיני של המשרד הציוני בלונדון. שנה לאחר מכן חזר עם משפחתו הצעירה ללונדון והחל לעבודה במשרדי הפדרציה הציונית. המנהל שלו, לאונרד שטיין לא שיתף את נטל העבודה שלו בקלות, הוא מצא את עצמו עם מעט יחסית לעשות. לפיכך הוא החליט לראות בעצמו עד כמה נלמדת ההיסטוריה היהודית במועדוני הנוער היהודיים באזור האיסט אנד העני של לונדון. הוא מצא שהמועדונים הם יהודים רק בגלל חברותם ולא נלמד דבר על ההיסטוריה היהודית או על ארץ ישראל. הפתרון של אהרון היה להקים "תנועת נוער יהודית תרבותית" לא-ציונית, שתשלב את עקרונות הצופים של באדן פאוול עם אהבת המורשת היהודית. תנועה שתלמד לא רק היסטוריה יהודית אלא גם עברית מודרנית, שירים וריקודים, בנוסף לפעילויות חוץ מעשיות, הכוללות מחנאות, עמלנות, ספורט וטיולים, כמו תנועת הצופים. אהרון הפיק ספר לימוד עם הוראות כיצד להדריך קבוצות של בני נוער, תוך שימוש באלמנטים מההיסטוריה והסמליות היהודית, מבחנים וטקסים שאינם שונים מהנהוג בצופיות. מאמציו של אהרון להשיג מימון לקידום הקמת הבונים הביאו אותו להיות גם ממייסדי ארגון הספורט היהודי "בר-כוכבא" באנגליה. "היה קל יותר להשיג כספי ספורט מאשר תרבות יהודית", נזכר אחר כך. "בר-כוכבא" הוביל בתורו להקמתה של תנועת הספורט "מכבי" האנגלית.

בשנת 1931, עם סיום תפקידו שב לארץ ישראל. הבונים, שהחלה כ"תנועת נוער יהודית תרבותית", התפתחה לאחר מכן לתנועת נוער ציונית שהשפעתה עצומה הן על ישראל והן על קהילות יהודיות ברחבי העולם. תנועת הבונים פרחה וגדלה בפעילותה ברחבי העולם. היא התמזגה מאז עם תנועת דרור, תנועה ציונית-ציונית-למחצה, אשר שורשיה בפולין ליצירת תנועת הנוער היהודית הבינלאומית "הבונים דרור".

קצין בצבא הבריטי

עם חזרתו לארץ-ישראל הקים משרד פרסום מצליח והיה בין מייסדי המשמר האזרחי בתל אביב^[1].

בשנת 1938, מודע לאפשרות של מלחמה עם גרמניה, עשה אהרון מאמצים גדולים לעניין את הפיקוד העליון הבריטי ברעיון לאגור עתודות של אספקה, תחמושת ומזון בארץ ישראל. הוא צפה אפשרות שגרמניה תתקוף בצפון אפריקה. כשמאמצים אלה נכשלו והמלחמה פרצה בשנת 1939, הוא התגייס לצבא הבריטי כמתנדב מהיישוב, והיה לקצין היהודי הבכיר שהתגייס מארץ ישראל, תחילה שימש כקצין הגיוס בתל אביב ואחר כך היה הקצין הארצישראלי הראשון שפיקד על יחידה^[2]. היחידה שלו, יחידת תובלה והספקה 178 הייתה מורכבת בעיקר ממתנדבים ארצישראליים. יחד עם ארבע יחידות ארצישראליות נוספות בחיל התובלה וההספקה (Royal Army Service Corps) הם שירתו עם הארמייה השמינית בצפון אפריקה. בטוברוק הם היו במצור במשך כמה חודשים עד שחולצו ופונו בדרך הים למצרים. בהמשך עברה היחידה למצרים העילית. היחידה צורפה אל המחנה השמיני אשר בסוף 1942 ובתחילת 1943 הדף את כוחות הציר מצפון אפריקה. בקיץ 1943, עברה היחידה שבפיקודו למלטה ולאחר כמה חודשים באי, לאיטליה.

מאוחר יותר, באיטליה בשנת 1944, תוך שהוא מסתכן בהעמדה למשפט צבאי, הוא הוביל את יחידתו לסייע לחילוץ פליטים יהודים רבים שברחו ממחנות הריכוז. היחידה של ארון, יחד עם שאר היחידות הארצישראליית, הפכו לבריגדה היהודית שנוסדה בשנת 1944. בשנת 1945 היה אחד מארבעה קצינים ארצישראליים שקיבלו פרסים מממשלת בריטניה. בדבר הפרס נאמר:

אהרון היה קצין ביחידת חיל התובלה וההספקה הארצישראלית הראשונה שראתה שירות פעיל במדבר בצפון אפריקה והיה המפקד הבכיר של החיל באזור .... רס"ן אהרון הוכיח את עצמו כקצין מצטיין שמקדיש את עצמו בלב שלם לאינטרסים של היחידה שלו ושל האוגדה בה הוא משרת

.

ב-1946 העיד בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל, ועדה שהוטל עליה להציע פתרון לבעיית ארץ ישראל ובעיית היהודים העקורים באירופה^[3].

פעיל במח"ל

בסוף 1946 נסע לארצות הברית בשליחות מוסדות היישוב. עם פרוץ מלחמת העצמאות הוצב לנהל את מערך הגיוס למח"ל (מתנדבי חוץ לארץ), יחד עם טדי קולק. הם פתחו משרד במסווה של ארגון יהודי "אדמה ועבודה למען ארץ־ישראל", ואהרון מונה ליושב ראש הארגון. השליחות שתוכננה לשלושה חדשים, נמשכה לבסוף כמעט שלוש שנים. אהרון הקים את המטה שלו במלון, שם ראיינו את המתנדבים, ונתנו להם הוראות לנסיעה לארץ ישראל. מתנדבים שנאלצו לחכות לתחבורה נשלחו למעין מחנה אימונים שהסתתר בחורשה מחוץ לניו יורק. בריאיון עיתונאי בשנת 1968 סיפר אהרון שה-FBI ידע על הפעילות שלהם אבל כמעט לא התערב^[4].

לאחר הקמת המדינה

ב-1960 מונה לנגיד רוטרי ישראל^[5]. אחר כך שימש כיושב ראש מועדון הגולף קיסריה^[6]. בשנת 1966 כתב את ספרו האוטוביוגרפי "גלגלים בסופה", על תקופת שירותו בצבא הבריטי^[7].

בשנות ה-70 החל להיות פעיל למען השלום ולקדם את הדו-קיום בישראל בין יהודים לערבים. לאחר שמצא שבשום בית ספר, מכללה או אוניברסיטה אין בתוכנית הלימודים שום תוכן או מקצוע לימוד למען "השלום", הוא ביקש ללמד את השלום כנושא. הוא עשה זאת באופן ניסיוני בשנת 1977, בתיכון בתל אביב, בהסכמת משרד החינוך. אחרי שנתיים של עבודה אינטנסיבית עם קבוצת תלמידים פיתח תוכנית לימודים להוראת השלום כמקצוע. הרעיון הוביל להקמת "בית ספר לשלום" ביישוב נווה שלום, יישוב יהודי-ערבי שהוקם על ידי הנזיר הדומיניקני ברונו הוסאר^[8]. משנת 1979 ועד מותו ב-1988 התגורר במקום.