הָרְפָּקְס (ביוונית: ἅρπαξ, בלטינית: harpax) היה כינויו של כלי נשק ימי רומי, ששימש לתפיסה ממרחק של אניית אויב על מנת להיצמד אליה ולהכריעה בלוחמת פנים אל פנים. היה זה כלונס ארוך וכבד, שלקצהו האחד חוברו אונקלי אחיזה ולקצהו האחר נקשר חבל ארוך. הוא נורה על ידי בליסטרה, ולאחר שנאחז נמשך על ידי האנייה התוקפת באמצעות כננת. את ההרפקס המציא, על פי המסופר, מרקוס ויפסניוס אגריפה, מפקד הצי של אוקטביאנוס, והוא השתמש בו לראשונה ובהצלחה רבה בקרב נאולוכוס (36 לפנה"ס) נגד ציו של סקסטוס פומפיוס.
ההרפקס במקורות ההיסטוריים
על קרס הברזל שנורה מקטפולטה ומכונה "הרפקס" אנו יודעים ממקור אחד בלבד – אפיאנוס, ההיסטוריון היווני־רומי בן המאה ה-2 לספירה. הוא כותב כי לקראת הקרב הימי בנאולוכוס בין אגריפה לפומפיוס הכין כל צד 300 ספינות. אוניות אלה "...נשאו כלי קלע מסוגים שונים, מגדלים וכל המכונות שעלה בידם להתקין. אגריפה המציא מכונה שנקראה הרפגה (ἁρπάγη), כלונס באורך חמש אמות מחוזק בחישוקי מתכת ובכל אחד מקצותיו טבעת. לטבעת אחת חובר ההרפקס, אונקל ברזל, ולטבעת השנייה חבלים כפולים. ההרפקס נורה על ידי קטפולטה, ולאחר שנאחז באוניית האויב משכו את החבלים באמצעות מכונה."[1]
ביום שנקבע ערכו הצדדים את אוניותיהם לקרב בשורה חזיתית. עם מתן האות הסתערו אוניות שני המחנות חרטום אל חרטום, ותוך כדי חתירה מאומצת המטירו אנשיהן כידונים, אבנים, אודים בוערים וחצים, חלקם מקטפולטות ואחרים ביד. כשהצטמצם המרחק, התנגשו האוניות זו בזו. אחדות ניגחו באילי הניגוח את אויבותיהן, ואחרות פרצו בעד המערך תוך כדי ירי קלעים והטלת כידונים. עיקר המאמץ היה לשתק את תנועת אוניית היריב או להיאחז בה, על מנת להכריע בלוחמת פנים־אל־פנים את חיילי הצי שעל סיפונה. "ההרפקס נחל את ההצלחה הגדולה ביותר", מספר אפיאנוס. "אפשר היה להטילו אל האוניות ממרחק רב בשל משקלו הנמוך, וכשמשכוהו חזרה בחבלים נאחז בהן היטב. בשל אחיזת קרס הברזל לא יכלו האנשים לנתק אותו על נקלה ואורכו הרב היקשה עליהם לחתוך את החבלים. מאחר שמכשיר זה לא היה מוכר להם מקודם ועל כן לא הצטיידו במוטות שבקצותיהם כילפים, לא יכלו הם לעשות דבר במצב בלתי צפוי זה זולת לחתור לאחור כדי להתנגד למשיכה. אבל מאחר שהאויב עשה כמותם, היו מאמצי החותרים בשני הצדדים שווים וההרפקס עשה את מלאכתו."[2]
הצי של רומא עד המלחמות הפוניות
עד למלחמה הפונית הראשונה בשנים 264–241 לפנה"ס, היה הצי הרומי קטן ולא מפותח יחסית, והכיל מספר קטן של אוניות, אשר עיקר תפקידן היה לסייר בנהרות וחופי רומא וסביבתה. עד המלחמות הפוניות הייתה שיטת הלחימה הימית העיקרית ניגוח כלי השיט של היריב ומעט ירי קשתים. שיטה זו הצריכה יכולת תמרון ומהירות טובה מהיריב.
רומא במלחמות הפוניות ופיתוח העורב
עם כניסתה של רומא למלחמה הפונית הראשונה כנגד קרתגו נוצר צורך לצי גדול ומודרני, אשר יצליח לעמוד כנגד הצי הקרתגי ויכולת התמרון שלו. את מלאכת הבנייה הרומאים נתנו לבעלות בריתם וזאת בגלל חוסר הניסיון של הרומאים בבניית ספינות מלחמה. החידוש שהרומאים הכניסו לספינות המלחמה שלהם במטרה לנצח את הצי הקרתגי הוא ה"העורב".[3]
העורב
ציור של מכשיר העורב
ה"עורב" היה מתקן תקיפה ימי מורכב מכבש אשר לכד את ספינת היריב כאשר היא הייתה קרובה ואיפשר לחיל הרגלים להשתלט על הספינה. המחשבה מאחורי המתקן הייתה ההבנה שהצי הקרתגי מהיר ובעל יכולת תמרון טובה יותר וניסיון רב יותר מאשר הצי הרומי, ויתרונה של רומא נמצא בחיל הרגלים שלה. לכן על ידי ה"עורב" מנטרלים את יכולת הניווט של הספינות הקרתגניות ומאפשרים לחיל הרגלים הרומאי להשתלט על ספינות האויב.[4]
פוליביוס מיטיב לתאר את ה"עורב" בספרי ההיסטוריה, והוא כותב כך:
כיוון שאוניותיהם היו רעועות במבנן ואיטיות, העמידו עליהן מכונות-עזר לקרב. אשר נקראה אחר-כך "עורב" ואשר הייתה בנויה כך: בחרטום-האוניה עמד עמוד עגול, שגובהו כשבעה מטר וקוטר בסיסו- כעשרים ושניים סנטימטרים. על ראשו הייתה גלגלת, ומסביב לו הושמה גמלה עשויה קרשים שתי וערב שחוברו במסמרים, רוחבה היה כ-1.10 מטר ואורכה- כ-10.5 מטר. היה בה חור מאורך שבו נקבע העמוד, מרוחק כ-3.5 מטר מהקצה הפנימי של הגמלה. בשני צדי הגמלה הארוכים היה מעקה בגובה של ברך אדם. בקצה הגמלה החיצוני נקבע מכשיר ברזל הדומה לעלי מחודד שבראשו טבעת, הכלי היה דומה למכשיר לכתישת דגן. לטבעת זו נקשר חבל, אשר באמצעותו בזמן הסתערות האנייה הרימו את ה"עורב" בעזרת הגלגלת שעל העמוד והורידו אותו על סיפון אוניית האויב בחרטומה, או סובבו אותו נגד התקפות מהצדדים.[5]
התפתחות ימית מהמלחמת הפוניות ועד קרב נאולוכוס
מכשיר ה"עורב" הוכיח את עצמו במלחמה הפונית הראשונה, והרומאים ניצחו את הצי הקרתגי. אך מלבד הניצחונות על הצי הקרתגי התגלה המכשיר כמוציא את הספינות הרומאיות מאיזון בזמן השיט בים הפתוח, וגרם ליותר טביעות של ספינות רומאיות מאשר האבדות בקרבות. בעקבות שני אסונות כבדים בשנים 255 ו-253 לפנה"ס שבהן איבד הצי הרומי כחצי מהצי שלו כתוצאה מחוסר האיזון שהעורב גרם הוחלט לוותר על השימוש ב"עורב".[6]
לאחר המלחמות הפוניות פותחו ספינות מלחמה גדולות יותר, אשר יכלו להכיל יותר כלי נשק (כמו בליסטראות) וחיילים. במהלך המאבק כנגד מאמציו של סקסטוס פומפיוס בסיציליה, הטיל אוקטביאנוס את משימת בניית הצי מחדש, לאחר שניזוק בסופה, על אגריפה. אגריפה אימן והכין את הצי הרומאי למלחמה והקרבות מול סקסטוס פומפיוס במערב סיציליה. כחלק מההכנות, פותח ההרפקס.
ההרפקס ומאפייניו
אילוסטראציה של ההרפקס ע"פ תיאורו מכתביו של אפיאנוס
להרפקס היה אותו תפקיד כמו ה"עורב", בכך שתפקידו היה לחבר בין שתי ספינות ואיפשר השתלטות, אך עם שינויים רבים שהביאו לשדרוג היכולות הצבאיות של הצי של אגריפה. ההרפקס מתואר בספרו של אפיאנוס ככלי אשר היה מורכב ממוט עץ באורך כ-2.2 מטר, מחוזק בטבעות ברזל, על מנת שלא יישבר בקלות. ההרפקס נורה מבליסטרה אשר ניצבה על סיפון הספינה, כשהצד שנורה לכיוון ספינת האויב היה מצויד בטבעת ברזל, שבראשה עוגן קרסים מברזל. תפקיד עוגן הקרסים היה להינעץ בספינה היריבה. מצדו השני של ההרפקס הייתה טבעת נוספת, אליה חוברו חבלים. לאחר שעוגן הקרסים ננעץ בספינת היריב, היו מנופים על הספינה היורה מושכים את החבלים, ובכך מקרבים את ספינת היריב לטווח שבו ניתן לחבר את הספינות באמצעי גישור ולהסתער עם חיילים. מכיוון שספינותיו של אגריפה היו גדולות יותר מספינותיו של סקסטוס יכול אגריפה להציב יותר חיילים על ספינותיו, ולוודא ניצחון בהשתלטות.[7]
ההופעה הראשונה של ההרפקס בקרב
מטבע כסף עם תמונה של אגריפה ממציא ההרפקס ומצידו השני ציור של אל הים נפטון
בתאריך 3 בספטמבר 36 לפנה"ס בקרב נאולוכוס ערך ההרפקס את הופעת הבכורה שלו בקרב הימי בין הצי החדש של אוקטביאנוס לצי של סקסטוס פומפיוס. כאשר תוצאות הקרב הראו באופן חד משמעי את היכולות והחשיבות של ההרפקס בקרב.
לאחר קרב נאולוכוס המשיך ההרפקס להיות כלי מרכזי בציו של אוקטביאנוס, והופעל גם בקרב האחרון של המערכה הימית, בקרב אקטיום. קרב בו ניצח אוקטביאנוס את ציו של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה, ובכך הסיר את האיום האחרון למעמדו בקיסרות הרומית.
מקורות
Appianus. Roman History. Translated by H. White. The Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1912. Digitized copy in: LacusCurtius and Perseus.
Cassius Dio. Roman History. Translated by Earnest Cary. Loeb Classical Library. Cambridge(MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914-1927. 9 vols. Digitized copy in:LacusCurtius.
J.S. Morrison. Greek and Roman Oared Warships. Oxford, Oxbow Books, 1996.
I.E.S Edwards, C.J. Gadd and N.G.L Hammond (editors). Cambridge Ancient History. vol 7: The Rise of Rome to 220 BC. Cambridge, Cambridge University Press, 2005 (3rd edition).
Sheppard, S. Actium 31 BC - Downfall of Antony and Cleopatra. Oxford, Osprey Publishing, 2009.
פוליביוס, היסטוריה. כרך ראשון - ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, תשנ"א (1991).
