הרפובליקה הסוציאליסטית של סרביה
Socijalistička Republika Srbija
Социјалистичка Република Србија

דגל סמל
המנון לאומי	היי, סלאבים
ממשל
משטר	רפובליקה סוציאליסטית ביוגוסלביה
ראש המדינה	נשיא סרביה
ראש הרשות המבצעת	ראש ממשלת סרביה
שפה נפוצה	אין (שפות מדוברות: סרבו-קרואטית, הונגרית, אלבנית)
עיר בירה	בלגרד 44°49′14″N 20°27′44″E / 44.82056°N 20.46222°E / 44.82056; 20.46222 (והעיר הגדולה ביותר)
רשות מחוקקת	האספה הלאומית
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
אזור זמן	UTC +1
היסטוריה
הקמה
הקמה	12 בנובמבר 1944
פירוק
הקמת הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה	27 באפריל 1992
ישות קודמת	גרמניה הנאצית טריטוריית המפקד הצבאי בסרביה הונגריה (1920–1945) ממלכת הונגריה המדינה העצמאית של קרואטיה המדינה העצמאית של קרואטיה ממלכת בולגריה ממלכת בולגריה
ישות יורשת	הרפובליקה של סרביה (בתוך הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה)
שונות
קוד ISO 3166-1	RS

הרפובליקה הסוציאליסטית של סרביה (בסרבו-קרואטית: Социјалистичка Република Србија / Socijalistička Republika Srbija), שהייתה ידועה בעבר בשם הרפובליקה העממית של סרביה (בסרבו-קרואטית: Народна Република Србија / Narodna Republika Srbija, מילולית "הרפובליקה הלאומית של סרביה"), הייתה אחת משש הרפובליקות המרכיבות את הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. הקמתה החלה בשנת 1941 והושלמה בשנים 1944–1946, כאשר הוקמה כרפובליקה בפדרציה של יוגוסלביה. בצורה זו, היא נמשכה עד הרפורמות החוקתיות מ-1990 עד 1992, אז הוקמה מחדש כרפובליקה של סרביה בתוך הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה (סרביה ומונטנגרו). זו הייתה הרפובליקה הגדולה ביותר של יוגוסלביה, הן באוכלוסייה והן בשטח. בירתה, בלגרד, הייתה גם הבירה הפדרלית של יוגוסלביה.

ערך מורחב – היסטוריה של סרביה

לאחר קריסת ממלכת יוגוסלביה במלחמת אפריל (1941), כל המדינה נכבשה וחולקה בין מדינות הציר. השטחים המרכזיים של סרביה והאזור הצפוני של באנאט נכבשו על ידי גרמניה הנאצית, ששלטה בה ישירות על ידי המפקד הצבאי בסרביה, עם ממשלת בובות שהוקמה בבלגרד. האזורים הדרומיים של מטוהיג'יה וקוסובו נכבשו על ידי איטליה הפשיסטית וסופחו לאלבניה האיטלקית. אזור באקה סופח על ידי הונגריה, בעוד שסורמיה הייתה בשליטה של המדינה העצמאית של קרואטיה. דרום-מזרח סרביה נכבשה על ידי ממלכת בולגריה.

בתחילת הכיבוש הגרמני היו ביוגוסלביה שתי תנועות התנגדות: הצ'טניקים והפרטיזנים. היו להם תוכניות אידאולוגיות ופוליטיות סותרות, וב-1943 החלו הצ'טניקים לשתף פעולה עם כוחות הציר. הפרטיזנים דגלו בהפיכת יוגוסלביה לפדרציה, כאשר סרביה הופכת לאחת מהיחידות הפדרליות שלה. בסתיו 1941 הוקמו מוסדות זמניים ראשונים על ידי פרטיזנים בכמה שטחים משוחררים, בראשות ועדת השחרור הלאומית הראשית לסרביה שישבה באוז'יצה, ולכן נקראה התנועה בשם הרפובליקה של אוז'יצ'ה. עם זאת, המתקפה הגרמנית מחצה את המעין-מדינה בדצמבר של אותה שנה. לאחר מכן עברו רוב כוחות הפרטיזנים לבוסניה.

סרביה שוחררה בסתיו 1944 על ידי כוחות פרטיזנים והצבא האדום. זמן קצר לאחר שחרור בלגרד ב-20 באוקטובר, החלה הקמת ממשל חדש. בנובמבר 1944 התכנסה האספה האנטי-פשיסטית לשחרור העם של סרביה, אשר אישרה את מדיניות הקמת יוגוסלביה מחדש כפדרציה, כאשר סרביה היא אחת מיחידותיה הפדרליות. כך הונח היסוד להקמת המדינה הפדרטיבית של סרביה (בסרבו-קרואטית: Федерална Држава Србија), כמדינה פדרטיבית בתוך יוגוסלביה הפדרלית הדמוקרטית.

התהליך התגבש באופן רשמי באפריל 1945, כאשר נוצרה אספת העם הזמנית של סרביה, שגם מינתה את הממשלה העממית הראשונה של סרביה. שני אזורים חדשים שנוצרו, המחוז האוטונומי של וויבודינה והאזור האוטונומי של קוסובו ומטוהיג'ה, החליטו להתמזג לסרביה. ב-29 בנובמבר 1945, יוגוסלביה הוכרזה רשמית כרפובליקה פדרלית, ובינואר 1946, לאחר אימוץ החוקה הראשונה של יוגוסלביה הפדרלית, שונה שמה של המדינה הפדרטיבית של סרביה לרפובליקה העממית של סרביה.

בנובמבר 1946 נערכו בחירות לאספה המכוננת של סרביה, ובינואר 1947 אומצה חוקת סרביה, אשר אישרה מחדש את מקומה בתוך הפדרציה היוגוסלבית, וכן מסדירה את עמדת היחידות האוטונומיות. בשנת 1953 התקבלה חוקה, שהנהיגה רפורמות חברתיות נוספות.

עד אז, החיים הפוליטיים הפנימיים בסרביה נשלטו במלואם על ידי המפלגה הקומוניסטית של סרביה, שהוקמה במאי 1945 כסניף של המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה. על מנת לדכא את האופוזיציה המלוכנית שנותרה, קומוניסטים יזמו יצירת קואליציה פוליטית רחבה יותר, ובכך הקימו את החזית העממית של יוגוסלביה (PFY), באוגוסט 1945. מפלגות פוליטיות אחרות פורקו במהרה, ושרידים של פוליטיקה הוגבלו רק לתוך החזית העממית, שהייתה בשליטה מלאה של המפלגה הקומוניסטית.

בשנת 1963 התקבלה חוקה חדשה ליוגוסלביה, ששינתה את שמה של המדינה הפדרלית לרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, ואת שמות יחידותיה הפדרליות לרפובליקות סוציאליסטיות, ובכך שונה השם של סרביה לרפובליקה הסוציאליסטית של סרביה (בסרבו-קרואטית: Социјалистичка Република Србија).

בשנת 1966, אחד הסרבים הבולטים במפלגה הקומוניסטית, סגן נשיא יוגוסלביה (1963–1966) ומייסד סוכנות הביון היוגוסלבית OZNA, אלכסנדר רנקוביץ', הודח מתפקידים עקב האשמות בריגול אחר נשיא הרפובליקה יוסיפ ברוז טיטו.

לאחר האביב הקרואטי ב-1971, כמעט כל הנהגת המפלגה של סרביה הודחה מתפקידה, באשמת היותה "ליברלית". לטינקה פרוביץ' ומרקו ניקז'יץ' סומנו כמנהיגים העיקריים של הליברלים בליגת הקומוניסטים של סרביה.

ב-1974 אומצה חוקה חדשה, שהגדילה את סמכויות המחוזות והפיכתן לרפובליקות דה פקטו. לראשונה הוקם תפקיד נשיא לסרביה, נשיא נשיאות הרפובליקה הסוציאליסטית של סרביה. האספה בחרה 15 חברי נשיאות ונשיא אחד לכהונה של 4 שנים, ולאחר מכן לכהונה של שנתיים. החוקה החדשה השעתה למעשה את שליטתה של סרביה על המחוזות.

בינואר 1975, נשיאות הרפובליקה הסוציאליסטית של סרביה ביקשה תיקון של פתרונות חוקתיים והסבירה שהחוקה חילקה את הרפובליקה לשלושה חלקים, ובכך מנעה מסרביה לממש את "זכותה ההיסטורית למדינת לאום בפדרציה היוגוסלבית". אף על פי שהיו דעות שונות בהנהגת המדינה על מעמד המחוזות, התוצאה של הבוררות הייתה שאין לשנות את מעמד המחוזות בתוך סרביה. ההנהגה הפדרלית, בראשות טיטו, האמינה שהפתרון החוקתי מ-1974 יכול לספק את כל טענותיה של הרפובליקה הסוציאליסטית של סרביה, אך גם לכבד את הפרטים והאינטרסים המיוחדים של המחוזות האוטונומיים. אף על פי שהסכסוך הושכך זמנית בדרך זו, הנושא נותר ללא פתרון.

במשך רוב שנות קיומה ברפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, סרביה הייתה נאמנה וכפופה בדרך כלל לממשלה הפדרלית. דבר זה השתנה לאחר מותו של טיטו ב-1980, כאשר התחילה תופעה של לאומיות אלבנית וסרבית בקוסובו. ב-1981 פרצו הפגנות גדולות בקוסובו בדרישה לקבל מעמד של רפובליקה. ליגת הקומוניסטים הסרבית הייתה מפוצלת לגבי איך להגיב. במקביל החל משבר כלכלי ביוגוסלביה. מנהיגי המדינה לא הצליחו לבצע רפורמות כלשהן עקב חוסר היציבות הפוליטית.

נשיא ליגת הקומוניסטים של סרביה סלובודן מילושביץ' ביקר בקוסובו באפריל 1987 והבטיח פעולה מהירה על מנת להגן על השלום ועל הסרבים בקוסובו. המתיחות האתנית בקוסובו התחממה כאשר חייל קוסובורי ממוצא אלבני פתח באש על חבריו החיילים בפאראצ'ין, באירוע המכונה טבח פאראצ'ין. נשיא סרביה איוואן סטמבוליץ' רצה לעשות פשרה, במקום פתרון מהיר, ומצא את עצמו בהתנגשות עם מילושביץ'. הסכסוך הזה הגיע לשיאו במושב ה-8 של הוועדה המרכזית של ליגת הקומוניסטים של סרביה, אז הוחלף סטמבוליץ' בפטר גרצ'אנין כנשיא סרביה.

ב-1988 אומצו תיקונים חדשים לחוקה היוגוסלבית, שהחלו תהליך של דמוקרטיזציה. במהלך 1988 ו-1989, סבב שינויים בהנהגת המפלגה הקומוניסטית, שכונה "המהפכה האנטי-בירוקרטית", בוויבודינה, קוסובו ובמונטנגרו, החליף את ההנהגות האוטונומיות באזור זה. את ההפיכות הוביל סלובודן מילושביץ', שתמך בלאומיות הסרבית. האירועים גונו על ידי הממשלות הקומוניסטיות של הרפובליקות המערביות של יוגוסלביה (במיוחד הרפובליקות הסוציאליסטיות של סלובניה וקרואטיה), אשר התנגדו לניסיונות להרחיב את המרד לשטחיהן ופנו נגד מילושביץ'. האנטגוניזם הגובר הביא בסופו של דבר לפירוק המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה ב-1990, ולאחר מכן לפירוק יוגוסלביה.

ב-1989 נבחר סלובודן מילושביץ' לנשיא נשיאות המדינה של סרביה. הוא דרש מהממשלה הפדרלית היוגוסלבית לפעול למען האינטרסים של סרביה בקוסובו על ידי שליחת הצבא העממי היוגוסלבי כדי לדכא את הבדלנות במחוז. במקביל, הוצעו כמה רפורמות בשיטת הבחירות הפדרלית, כאשר סרביה תומכת בשיטת "אזרח אחד, קול אחד", שהייתה נותנת רוב לסרבים. עד אז גברה המתיחות האתנית ביוגוסלביה, מפלגת השלטון הקומוניסטית התפרקה ולאחר מכן התרחש משבר במוסדות הפדרליים. לאחר אירועים אלו, בשנת 1989 הצביעה האספה של הרפובליקה הסוציאליסטית של סרביה בעד תיקוני חוקה שביטלו את האוטונומיה הרחבה של המחוזות וויבודינה וקוסובו.

לאחר שהרשויות הסלובניות אסרו על קבוצה של תומכיו הסרבים להתאסף בליובליאנה, מילושביץ' החל במלחמת סחר עם הרפובליקה הסוציאליסטית של סלובניה בסוף 1989. הסכסוך הסרבי-סלובני הגיע לשיאו בינואר 1990 בקונגרס ה-14 של ליגת הקומוניסטים של יוגוסלביה כאשר הסלובנים עזבו את הפגישה ואחריהם גם הצירים הקרואטים.

לאחר 1990, המדינה נודעה בפשטות בשם הרפובליקה של סרביה (Република Србија / Republika Srbija), ובדצמבר אותה שנה נבחר סלובודן מילושביץ' לנשיאה הראשון של הרפובליקה. ב-1992, כאשר הוקמה הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה, הפכה סרביה לאחת משתי הרפובליקות המרכיבות אותה, יחד עם מונטנגרו. ב-2003 איחוד מדינות זה נוצר מחדש כסרביה ומונטנגרו, ובשנת 2006 הפכה סרביה לרפובליקה עצמאית לאחר ההיפרדות של מונטנגרו.

בתוך הרפובליקה הסוציאליסטית של סרביה התקיימו שני מחוזות אוטונומיים: המחוז האוטונומי הסוציאליסטי של וויבודינה והמחוז האוטונומי הסוציאליסטי של קוסובו. החלק המרכזי של הרפובליקה הסוציאליסטית של סרביה הממוקם מחוץ לשני המחוזות האוטונומיים נודע בדרך כלל "סרביה של ממש" ("Uža Srbija").

מבחינה גאוגרפית סרביה גבלה עם הונגריה מצפון, רומניה ובולגריה ממזרח ואלבניה מדרום מערב. בתוך יוגוסלביה, היא גבלה עם הרפובליקה הסוציאליסטית של מקדוניה מדרום ועם הרפובליקות הסוציאליסטיות של מונטנגרו, בוסניה והרצגובינה וקרואטיה במערב.

בשנת 1971מנתה אוכלוסיית הרפובליקה הסוציאליסטית של סרביה 8,446,590 אנשים:

• סרבים = 6,142,070 (72.7%)
• אלבנים = 984,761 (11.66%)
• הונגרים = 430,314 (5.10%)
• קרואטים = 184,913 (2.19%)
• מוסלמים = 154,330 (1.83%)
• יוגוסלבים = 123,824 (1.47%)
• סלובקים = 76,733 (0.82%)
• רומנים = 57,419 (0.62%)
• בולגרים = 53,800 (0.58%)
• רומני = 49,894 (0.54%)
• מקדונים = 42,675 (0.46%)
• רוסינים = 20,608 (0.22%)
• טורקים = 18,220 (0.20%)
• סלובנים = 15,957 (0.17%)
• ולאכים = 14,724 (0.16%)

בשנת 1981 מנתה אוכלוסיית הרפובליקה הסוציאליסטית של סרביה 9,313,677 אנשים:

• סרבים = 6,331,527 (67.96%)
• אלבנים = 1,303,032 (13.99%)
• יוגוסלבים = 441,941 (4.75%)
• הונגרים = 390,468 (4.19%)
• מוסלמים = 215,166 (2.31%)
• קרואטים = 149,368 (1.60%)
• צוענים = 110,956 (1.19%)
• מקדונים = 48,986 (0.53%)
• סלובנים = 12,006 (0.13%)

במהלך העידן הסוציאליסטי ביוגוסלביה הונהג משטר חד-מפלגתי. המפלגה החוקית היחידה הייתה ליגת הקומוניסטים של סרביה, שהייתה חלק מליגת הקומוניסטים של יוגוסלביה. המפלגה נשארה יציבה יחסית ונאמנה למפלגה הפדרלית עד סוף שנות ה-80, כאשר המפלגה התפצלה בשאלה מה הפעולות לנקוט בקוסובו כאשר פרצו הפגנות וקרבות בין האלבנים לסרבים.

הקומוניסטים המסורתיים יותר תמכו בנשיא איוואן סטמבוליץ', שדגל בנייטרליות מתמשכת כאמצעי לפתרון הסכסוך, בעוד שהחברים הרדיקליים והלאומניים יותר תמכו בסלובודן מילושביץ' שדגל בהגנה על הסרבים הקוסובו, שטענו שאוכלוסייתם נלחצת לעזוב את קוסובו על ידי הבדלנים האלבנים. מילושביץ' ניצל את הרגשות הציבוריים ואת ההתנגדות לבדלנות האלבנית בקוסובו כדי לגייס מספר רב של תומכים כדי לעזור לו להפיל את ההנהגה הקומוניסטית בוויבודינה, קוסובו והרפובליקה הסוציאליסטית של מונטנגרו במה שהיה ידוע בתור המהפכה האנטי-בירוקרטית. לאחר מכן, הליגה הסרבית של הקומוניסטים בחרה את מילושביץ' כמנהיגהּ. מילושביץ' נקט עמדה קשה נגד הלאומיות האלבנית בקוסובו ולחץ על ממשלת יוגוסלביה לתת לו סמכויות חירום להתמודדות עם הבדלנים האלבנים בקוסובו. יתר על כן, הוא צמצם את האוטונומיה של המחוזות האוטונומיים של וויבודינה וקוסובו והעמיד בתור נציגיהם פוליטיקאים הנאמנים לו.

בקונגרס המפלגה הקומוניסטים היוגוסלבית ב-1990, מילושביץ' ונציגיו בוויבודינה, קוסובו והרפובליקה הסוציאליסטית של מונטנגרו ניסו להשתיק את ההתנגדות של הרפובליקה הסוציאליסטית של סלובניה שהתנגדה לפעולות שננקטו נגד ההנהגה האלבנית בקוסובו, על ידי חסימת כל הרפורמות שהוצעו על ידי נציגי סלובניה. הטקטיקה נכשלה וסלובניה, יחד עם בעלת בריתה קרואטיה, פרשו מהמפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית. מעשה זה גרם למפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית להתפרק, ולאחר מכן גרם ליוגוסלביה עצמה להתפרק שנה לאחר מכן במלחמות יוגוסלביה.

מאז 1945, פקיד המדינה הבכיר ביותר בסרביה, ולפיכך ראש המדינה בפועל, היה נשיא אספת העם של סרביה, אשר עמד גם בראש הנשיאות הקולקטיבית של האספה העממית (1945–1953), ונשיאות האספה (1953–1990). בשנת 1974 אומצה החוקה החדשה של סרביה, ונשיאות המדינה הקולקטיבית הוקמה כגוף שלטוני עליון. מאז כיהן נשיא הנשיאות כפקיד המדינה הבכיר ביותר של סרביה. בתחילה נבחר הנשיא לארבע שנות כהונה, אך ב-1982 צומצמה תקופת הכהונה לשנתיים.

הגוף הביצועי העיקרי, מאז 1945, היה הממשלה העממית של סרביה. ב-1953 שונה שמה למועצה המבצעת של סרביה. המועצה שימשה כרשות המבצעת של אספת העם, שכיהנה בעצמה כרשות המחוקקת. לנשיא המועצה המבצעת היה תפקיד של ראש ממשלה.

• סרביה
• סרביה ומונטנגרו
• היסטוריה של סרביה
• יוגוסלביה
• הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה

מדיה וקבצים בנושא הרפובליקה הסוציאליסטית של סרביה בוויקישיתוף