במקום זה נעה שכבת הסלע העליונה בעובי של יותר מקילומטר (במפה בגוונים כחולים), לאורכו של ההעתק, למרחק של יותר מ-35 ק"מ צפונה ומעל למסיב הארה (Aarmassif) והמכלול האינפרא-הלווטי (Infrahelvetic complex - במפה בגוונים הירוקים). לאורך ההעתק נדחפו סלעים עתיקים שגילם 250 עד 300 מיליון שנים מהפרם והטריאס אל מעל לסלעים צעירים יותר שגילם עד 35 מיליון שנים ומקורם ביורה, בקרטיקון ובפלאוגן. הסלעים העתיקים שכנו במקור בעומק של 5 או של 12 עד 16 ק"מ מתחת לסלעים הצעירים מהם. קו ההעתק נגיש בקלות וחשוף בחלקו לעיין; הוא נמשך לאורך של יותר מ-50 ק"מ בגבהים שבין 500 ל-3,100 מטר.
מחקר וחשיבות
אף שהעתקים מסוג זה נפוצים ברכסי הרים רבים בעולם, נגישותו של העתק גלרוס הביאה לכך שנודע לו תפקיד חשוב בהתפתחות הידע והמחקר של האורוגנזה מאז סופה של המאה ה-18. בתקופה זו התגלה לראשונה כי האזור מחלל את הנחת היסוד של ניקולאוס סטנו, שקבע כי סלעים שוקעים בסדר כרונולוגי, והסלעים העתיקים יותר נמצאים מתחת לצעירים מהם. האזור מופה ואופיין כמה שנודע לימים כהעתק הפוך, אך באותה עת האמינו רוב הגאולוגים כי הרים נוצרים בתהליך תנועה אנכי בקרום כדור הארץ, תאוריה שכונתה גאוסינקלינציה, ולא נמצא הסבר לתופעה. המחקר באזור וברכסי הרים אחרים נמשך במשך כל המאה ה-19, ורק בתחילת המאה ה-20 זיהו הגאולוגים את התופעה מעבר לספק והכירו בה כעובדה מדעית. ניתן להבין את חדשנותה ואת תעוזתה של התאוריה לאור העובדה שרק בשנות ה-50 של המאה ה-20 התבססה ונוסחה תאוריית טקטוניקת הלוחות, אשר סיפקה את ההסבר למקורם של הכוחות הגאולוגיים המאוזנים אשר גרמו לתופעה.
בשל כך, בשנת 2008 הוכרז שטח של 328.5 קמ"ר באזור השבר כאתר מורשת עולמית. שמה של ההכרזה "הזירה הטקטונית השווייצרית בסרדונה" בא משמו של הר פיז סרדונה (Piz Sardona) הנישא לגובה של 3,055.8 מטר. ההר הוא אחד משבע פסגות הנישאות לגובה של יותר מ-3,000 מטר באזור, והוא שוכן במרחק של 750 מטר מצפון למפגש הגבולות של שלושת הקנטונים. בנימוקי ההכרזה נאמר כי:
"האזור מציג דוגמה ייחודית להיווצרותם של הרים... ומתאפיין בחתכים גאולוגיים יוצאי דופן של העתק הפוך, שבו סלעים עתיקים ועמוקים נישאים אל מעל לסלעים צעירים ורדודים יותר".[1]
