המחזה נחשב לכישלון בעת שהוצג לראשונה, ולאחר מכן (בין השנים 417 לפנה"ס ל-420 לפנה"ס) שיכתב אותו אריסטופאנס, על ידי הוספת קטע בו הוא עצמו מופיע על הבמה ומבקר את הקהל על היעדר חוש ההומור שלו.
רקע
המחזה עוסק בחינוך האתונאים בתקופת הפריחה של אתונה. בתקופה זו גדלו מוסדות החינוך הפרטיים לעשירים. אלו התמחו ברטוריקה שהייתה כלי חשוב בחברה האתונאית, הן בבית המשפט והן באסיפות העם. עשירי אתונה נרדפו בידי תובעים. בשלב מסוים הרווח הכלכלי מהעניין גדל עד כדי שהסיפוקנטנים תבעו עשירים בתביעות לא ממשיות מאחר שהעשירים העדיפו להגיע להסדר מאשר לפנות למשפט ארוך.
הסופיסטים זכו לנתח רחב בחינוך זה והם טענו כי ביכולתם להפוך טיעון מפסיד לטיעון מנצח. מבחינה מוסרית גישה זו מעודדת כוח ולא מוסר. במקביל, התפתחה באתונה הפילוסופיה אשר בראשה עמד סוקרטס שפיתח את השיטה הסוקרטית, שכל הוראתה נעשתה בעל פה והיא הופצה באמצעות אפלטון וקסנופון. הוא לא תבע כסף על הוראתו להבדיל מהסופיסטים. עם זאת, בעיני הציבור הרחב לא היה הבדל בין סופיסטים לפילוסופים, כך למשל דיאלוגים רבים של סוקרטס על הפילוסופיה של המוסר מסתיימים באפוריה, תוצאה שנתפסה כערעור המוסר. אם מחנכים אדם כי לא ניתן לדעת מה הוא "צדק", למעשה נרמז כי ניתן לעשות כל שעולה על הדעת. בנוסף, חלק גדול מבני האליטה שנמשכו אל סוקרטס היו פוליטיקאים גרועים וחלקם לקחו חלק בשלטון שלושים הטיראנים. בשנת 399 לפנה"ס עמד סוקרטס למשפט, הואשם בהשחתת הנוער וחינוך לכפירה באלים. בתום המשפט הוא הוצא להורג.
במחזה סוקרטס מוצג כסופיסט. מבחינת אריסטופאנס ההבדל בין פילוסוף לסופיסט אינו חשוב מאחר שיש קשר בעייתי בין פילוסופיה לבין חתרנות וכפירה באלים. למשל, כאשר מניחים שברק הוא תופעה טבעית ולא ברק שנזרק בידי האל, מדובר בכפירה. בנוסף, אריסטופאנס טוען כי מחקר זה הוא מטומטם שאינו ממנו רווח ממשי, ובוחר להציג שאלות ביולוגיות באופן ציני וסרקסטי.
המחזה מציג את הבעתיות של חינוך האב. האב מנסה להתחמק מחובותיו ולכן שולח את בנו להתחנך אצל סוקרטס. הבן לומד להפוך את הטיעון החלש לחזק אך לא משנה את התנהגותו ובמקום זאת שובר את מרותו של האב. כלומר, בגלל החינוך הסוקרטי יש שבירה של המשפחה, התשתית החברתית של אתונה. בנוסף, מצטייר קשר בין חוסר יכולת של האב ללמוד את החינוך הסוקרטי לבין היותו אדם מוסרי.
תקציר העלילה
בתחילת המחזה מתלונן גיבורו, סטרפסיאדס, אזרח אתונאי על התמכרותו של בנו, פאידיפידס, למרוצי סוסים - התמכרות שגרמה לו להיכנס לחובות. סטרפסיאדס מציין כי הוא עצמו גדל בחווה קטנה, ומקלל את נישואיו לאשתו האריסטוקרטית, ילידת העיר אתונה ובעלת הממון הרב, ומקלל את ממונה שהביא להתמכרות בנו. פאידיפידס מסרב למצוא עבודה, ועל כן סטרפסיאדס מחליט ללכת לסוקרטס וללמוד ממנו רטוריקה על מנת שיוכל לשכנע את בנו למצוא עבודה על מנת לשלם את חובותיו.
סטרפסיאדס מגיע אל הפרונטיסטריון, בית ספרו של סוקרטס בו מצויים תלמידיו של סוקרטס. סוקרטס מספר לסטרפסיאדס על "תגליותיו", האבסורדיות בעליל, ובהם - אורך צעדו של פרעוש, והסיבה מדוע זבוביםנופחים, ובהמשך מספר לו כי האל "מערבולת" החליף את זאוס וכי העננים (המגולמים במחזה על ידי המקהלה) הם מקור החוכמה האמיתי. סטרפסיאדס בא לביתו של סוקרטס ומגלה כי סוקרטס נאלץ לגנוב אוכל מבית הספר ללחימה הסמוך כדי להאכיל את תלמידיו, ואף גונב את כל בגדיו של סטרפסיאדס לאחר שהתייאש מהניסיון ללמד אותו.
בשובו לביתו מספר סטרפסיאדס לבנו את כל מה שלמד, ושולח אותו ללמוד אצל סוקרטס. כאשר פאידיפידס מגיע לבית הספר הוא רואה ריב בין "קרייטון ("הנכון", "החזק") לבין "אטון" ("שאינו נכון" - וגם "החלש"), אלגוריה לפרוטגורס שטען כי רטוריקן טוב יכול להפוך טיעון חלש לחזק וצודק - קביעה ששימשה בסיס לדעותיהם של הסופיסטים. קרייטון מסביר לפאידיפידס מדוע הוא צריך ללמוד את הלוגיקה הקלאסית ולא את שיטות הלימוד החדשות, ואילו אטון מנסה לשכנע אותו ללמוד בשיטות הלימוד החדשות (ובדרך מעליב את הקהל).
פאידיפידס מסכים ללמוד את הלוגיקה החדשה, וסטרפסיאדס לומד כי מטרת העננים ללמד את בני האנוש שיעור בענווה, ולפחד מהאלים.
סטרפסיאדס הולך לבנו לראות מה למד, ומגלה כי פאידיפידס מצא פרצה בחוק שמאפשרת לו להתחמק מתשלום חובותיו, אולם הוא מפסיק לתת כבוד לאביו, ואף מראה לוגית כי לבן מותר להכות את אביו מבחינה מוסרית. סטרפסיאדס מקבל את המכה מבלי להתלונן, אולם כאשר פאידיפידס מציע להכות את אמו, מתעצבן סטרפסיאדס על שיטות הלימוד של סוקרטס, ולאחר שהוא מתייעץ עם פסל הרמס הוא שורף את בית ספרו של סוקרטס, וסוקרטס ותלמידיו נחנקים מהעשן.
ביקורות
חלק מהמלומדים סבורים כי המחזה היווה אחד הגורמים ליחס הציבורי השלילי כנגד סוקרטס שהוביל לבסוף להוצאתו להורג. הצגתו של סוקרטס כסופיסט חמדן נוגדת את תיאורו כפי שהוא מופיע בכתבים אחרים מהעת העתיקה. על פי תיאורים אלה, אף שסוקרטס לימד לוגיקה, הוא מעולם לא דרש תשלום עבור ההוראה, ואף תקף סופיסטים אחרים על העדר המוסריות של תורותיהם.
במהלך משפטו ציטט סוקרטס את המחזה, דבר שממנו ניתן להסיק כי לא נעלב מתיאורו השלילי במחזה, וכן יש תיאור לפיו אף נכח בהופעת הבכורה של הקומדיה, ואף עמד ונופף לקהל בסיום המחזה.
ספרו של אפלטון "המשתה" (שהוא סיפור דמיוני אולם הדמויות בו אמיתיות), שנכתב לאחר הצגת המחזה, מציג את אריסטופאנס כטיפוס וולגרי הנתקף גיהוקים כשמגיע תורו לדבר וכאשר הוא כבר מצליח להתאושש ולדבר, הוא מציג תאוריה נלעגת לגבי מקורה של המשיכה המינית. גם בסופו של דיאלוג זה מוצג אריסטופאנס כמי שאינו משתווה לסוקרטס מבחינת חדות מחשבתו ויכולתו להתגבר על דחפיו הביולוגיים. במידה מסוימת, אפשר לראות ב"משתה" את נקמתו הספרותית של אפלטון באריסטופאנס באמצעות הצגתו כאדם נלעג, ממש כפי שאריסטופאנס הציג במחזהו את סוקרטס.[דרוש מקור]
תרגומים
תרגומים לעברית
אריסטופניס, עננים: קומדיה; מתֻרגמת מן המקור היוָני על ידי יצחק זילברשלג, תל אביב: מסדה, תשי"ט.
