מולייסון נולד ב-1926 בעיירה מנצ'סטר (אנ') במדינת קונטיקט שבארצות הברית. בילדותו החל לסבול ממחלת האפילפסיה, ככל הנראה עקב תאונת דרכים שבה היה מעורב בגיל שבע. מולייסון הצעיר רץ אל הכביש, רוכב אופניים פגע בו, וראשו הוטח בחוזקה על הקרקע.[1] בהתחלה אירעו אצלו פרכוסים חלקיים, ולאחר מכן הם הפכו לפרכוסים טוניים-קלוניים, שהקשו על תפקודו היומיומי. גם התרופות שנטל למען הקלת תסמיני המחלה לא הועילו. לכן, ב-1953 הוא נותח בבית חולים שבהרטפורד ניתוח מוח על ידי המנתח ויליאם סקוביל. במסגרת הניתוח הוצאו משתי ההמיספרות שבמוחו ההיפוקמפוס ומספר חלקים סמוכים, שבהם, על פי החשד, פרצו התקפיו האפילפטיים. בעת הניתוח לא היה ידוע די על תפקידו של ההיפוקמפוס במוח ועל שימושיו.[2]
הניתוח אכן הצליח, ומחלת האפילפסיה שממנה סבל כמעט שנעלמה כליל. יתר על כן, הניתוח לא פגע ביכולותיו האינטלקטואליות או באפשרותו לתקשר עם סביבתו הקרובה. חרף כך, מולייסון פיתח לאחר הניתוח שיכחון למאוחר, תופעה שהסבה נזק בלתי הפיך ליכולתו ליצור זיכרונות ארוכי-טווח חדשים. הוא גם לא הצליח להכיר אנשים חדשים שפגש לאחר הניתוח, גם אם הפגישות עמם היו מרובות. בנוסף, הוא פיתח שיכחון למוקדם, שגרם לו לאבד חלק מזכרונותיו הישנים שנצברו אצלו בעשר השנים שקדמו לניתוח. ב-1957 אובחנה תופעתו זו לראשונה במאמר על ידי החוקרת ברנדה מילנר וסקוביל, מנתחו של מולייסון.[3] החל ממאמר זה ועד מותו כונה מולייסון בראשי התיבות שלו ".H. M", וזאת כדי לשמור על פרטיותו.[4]
בשנים הבאות היה מולייסון מעורב במספר ניסויים מדעיים, שנועדו לבחון את תפקודו הקוגניטיבי, וזאת בהסכמת בני משפחתו. בין החוקרות שנהגו לפקוד אותו דרך קבע היו מילנר וסוזן קורקין (אנ'). כך, למשל, מילנר לימדה אותו כיצד לצייר ציור של כוכב הנמצא בין שני כוכבים הנמצאים אחד בתוך השני. זאת, בעוד הוא מסתכל על מראה ולא על דף הנייר עצמו. באופן מפתיע, מולייסון הצליח לזכור כיצד לבצע את המטלה בפעמים הבאות שנתבקש לעשות כן, ואף לשפר את ביצועיו מפעם לפעם.
המסקנות שעלו מניסוי זה הן שבמוח האדם אין סוג זיכרון אחד. הזיכרון לטווח ארוך, שמיוצר בהיפוקמפוס וקרוי גם בשם "זיכרון מפורש" (דקלרטיבי), נבדל מהזיכרון למטרות למידה, שאינו מיוצר בחלק זה במוח וקרוי גם "זיכרון מרומז" (לא דקלרטיבי, ובמקרה זה פרוצדורלי). זהו סוג הזיכרון המשמש לרכישת מיומניות חדשות, כגון רכיבה על אופניים. בשונה מהזיכרון הדקלרטיבי, לא ניתן לתארו במילים, ובמקום בהיפוקמפוס הוא מאוחסן באזורי הגנגליון והמוח הקטן. עוד נמצא מהמחקר, כי זיכרונות ארוכי טווח נוהגים לשהות כעשר שנים בהיפוקמפוס. רק בסיום עיבוד הזיכרון, הוא יוצא מההיפוקמפוס לשם אחסון בקליפת המוח. זו הייתה הסיבה לכך שמולייסון התקשה בזכירת זכרונות המתאורכים לטווח של עשר שנים קודם לניתוח, אך לא היה לו קושי בזכירת זכרונות מוקדמים יותר.
בערוב ימיו התגורר מולייסון בבית אבות שבקונטיקט, שם נהג לצפות בסרטים שצפה בהם קודם לניתוח ולפתור תשבצים בהתבסס על הידע שהיה לו.[5] הוא נפטר ב-2008. לאחר מותו, הועבר מוחו לסן דייגו, שם נסרק בקפדנות, עקב חשיבותו הרבה למדע.[1]
ב-3 באוגוסט2016 פרסם לוק דיטריך, נכדו של ויליאם סקוביל, מנתחו של מולייסון, מאמר ב"ניו יורק טיימס". במאמר נטען כי סוזן קורקין, שחקרה את מולייסון בראשית דרכו, השמידה מסמכים שהיו קשורים למחקרו, וכן כי לא הושגה הסכמה אמיתית מצד קרוביו של מולייסון לביצוע המחקר המדעי עליו.[4] בתגובה, למעלה ממאתיים נוירולוגים פרסמו מאמר, שלפיו מאמרו של דיטריך מוטה ומטעה.[6] דיטריך השיב על כך בהציגו הקלטה המוכיחה את מעורבותה של קורקין בהשמדת המסמכים.[7]
