המשמר הלאומי של קפריסין (ביוונית: Εθνική Φρουρά του Κύπρος) או המשמר הלאומי של קפריסין היוונית הוא השם של הכוחות הצבאים של הרפובליקה הקפריסאית–יוונית (בעלת הריבונות על חלקו הדרומי של האי הקפריסאי – דה-פקטו). תפקידו לשמור על ריבונות המדינה ולסייע במשימות לאומים האזרחיות, מועמדות מעוגן בחוקה ובחוק הצבא. העומד בראש המשמר הוא הרמטכ"ל הכפוף לשר הביטחון ולנשיא המוגדר כמפקד העליון. המשמר מורכב משלושה זרועות עיקריות זרוע יבשה, פיקוד האוויר הקפריסאי וחיל הים.[1]
בנוסף למשמר הלאומי באי מוצב באורך קבע יחידה של 900 חיילים מצבא ההלני (של יוון) שנועדה לסייע בהגנה על האי במקרה של פלישה.
היסטוריה
רקע
בקפריסין של תחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 החל מרד של הרוב יווני-קפריסאי לטובת שחרור מעול השלטון הבריטי ואיחוד (אנוסיס) עם מדינת יוון היבשתית. המרד התחזק לאחר כניסת המחרת היוונית אאוקה, ובעקבותיו אחרזה של בריטניה על מצב חירום באי. המרד לא הצליח להשיג את מטרותיו, אך הביא לפשרה הקוראת: להקמת רפובליקה דו לאומית עצמאית (במקום איחוד יווני), הלוקחת בחשבון את הרכב האוכלוסייה הטורקית ומבטיחה להם ייצוג הולם במוסדות המדינה. וכחלק מכך אושר ההסכם המשולש שאישר לבריטניה, טורקיה ויוון להחזיק באורך קבע כוחות צבאים על האי.[2]
שנים ראשונות חסרי יציבות
מיד לאחר הכרזת העצמאות החלה הקמת צבא קפריסאי בהתאם לכללי ההסכם המשולש וחוקת קפריסין המוקדמת, שקבעו הקמת צבא המורכב מ-2,000 איש, מתוכם 60% קפריסאים יוונים ו-40% קפריסאים טורקים. השירות הצבאי באותם ימים לא היה בגיוס חובה, אך במקרה הצורך ניתן היה להטיל אותו בהסכמה הדדית של הנשיא (קפריסין היווני) וסגן הנשיא (קפריסין הטורקית). הצבא שכמו המדינה החדשה, בתחילת דרכו הסתמך על בסיס ציוד וארגונים קיימים (דוגמת האאוקה וארגונים טורקיים-בריטים אחרים) לצורך הרכבתו, אך עד מהרה נתקל בקשיים והתנגדות מצד הקבוצות האתניות השונות.[2]
במקביל לכך בשנים הראשונות לעצמאות גברה התסיסה בין קבוצות האוכלוסייה שלי האי, כשאף אחד מן הצדדים אינו מרוצה מן המעמד החדש של אי העצמאי. הדבר הגיע לשיא עם ניסיון יווני קפריסאי להעברת תיקון לחוקה בנובמבר 1963, הדבר גרם למיעוט הטורקי-קפריסאי לפרוש מרעיון הרפובליקה המאוחדת ולצאת לעימות מזוין. העימות הביא למותם של מאות ועוד אלפים עקורים משדי הצדדים, בין היתר עקב התנכלויות לאוכלוסייה לא מעורבת המזוהה עם הצד היריב. כוחות מיוון, טורקיה ובריטניה נפרסו לשמור על השלום ונקבע "קו ירוק" כדי להפריד בין שני הצדדים. ביוני 1964 בזמן העימותים כתגובה לפרישת הקהילה הטורקית-קפריאית והאיום של טורקיה להתערבות לטובת הפזורה הטורקית באי, הועבר חוק הצבא המסדיר הקמתו של גוף צבאי מחודש בשם המשמר הלאומי בסיוע ממדית יוון והוא יורכב על בסיס אתני יווני.
במרץ 1964, כוח שמירת השלום של האו"ם בקפריסין (UNFICYP) החליף את שומרי השלום כפי שהם פעלו עד אז כחלק מהסכם ההסכם המשולש, אך הדבר אינו מנע את המשך מעורבות של מדינות ההסכמה המשולש באי.
באוגוסט 1964 לראשונה בוצעה מעורבות טורקת ישירה כנגד המשמר הלאומי, שבאה לידי ביטוי בהתקפות אוויריות באזור טליריה (ראה: קרב טליריה ) ובמפרץ זירוס.
ב-1967 כוחות המשמר הלאומי ומשטרת קפריסין התערבו במשבר שהתרחש באזור קופינוס. לאחריו הגיע לסיומו המעורבות הישירה של קצינים מהצבא היווני בהחלטות הפיקוד במשמר הלאומי של קפריסין.[3]
הפיכה ופלישה טורקית
ב-1971 הקים גריווס (שהיה מובילי הארגון האאוקה המקורי) כוח מעין-צבאי קפריסאי-יווני, אשר נטל לעצמו את השם EOKA-B, בתגובה לכך שמקאריוס נטש לדעתו את רעיון האיחוד. הכוח, שהוגדר כארגון טרור הן על ידי טורקיה ובריטניה והן על ידי מקאריוס נתמך בידי החונטה הצבאית ביוון.
לאחר מותו של גריווס בינואר 1974 הגבירה החונטה הצבאית היוונית את שליטתה הישירה בארגון, ובעידודה, ב-15 ביולי 1974, את השלטון באי במסגרת הפיכה צבאית. נגד נשיא קפריסין מקריוס בדרישה להחזרת רעיון האנוסיס "שירד מהפרק". רעיון זה שהיה אהוד בציבור ובחלק גדול מהחיילים שהיו בקשר עם יוון הקשה על עצירת ההפיכה. בעקבות כך חמישה ימים לאחר האירוע ובטעמה להגנה על המיעוט הטורקי, טורקיה פלשה אל האי, וכבשה שליש ממנו במשך שני שלבי לחימה שנסתיימו לאחר חודש. מנגד המשמר הלאומי הקטן יחסית שזה עתה יצאה מהפיכה, ניסה להשיב מענה כנגד הפלישה ובמקביל פעל גם כנגד מובלעות התנגדות מקרב האוכלוסייה הקפריסאית-טורקית.[4]
גם היום (2024) חלקו הצפוני של האי נימצע בשליטת טורקיה שהקימה בו את הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין בעלת ארגון צבאי מקומי לצד יחידות צבא טורקיה. הדבר גורם פעמים רבות להתגרות מצד טורקיה הפרת ריבונות קפריסין גם בחלוקו הדרומי של האי.
שנות ה-80 עד היום
העשור שלאחר הפלישה היה עשור של חידוש מלאים ורפורמה מקיפות בארגון. לצד שיתוף פעולה מוגבר עם כוחות מזוינים מיוון, אירופה ומדינות נוספות כמו ישראל.
ארגון
בקפריסין קיים חוק גיוס חובה לכלל הגברים בגיל 18 לתקופה של 14 חודש ולאחר השירות. אבל בפועל לאור המצב המורכב במדינה רק האוכלוסייה הקפריסאית-יוונית מתגייסת. לצד חיילי הסדיר משרתים גם חיילי קבע ועוד כוח אדם מקצועי החתום על חוזה תקופתי.[5] כך שהסד"כ הפעיל כולל 14,000 לצד עוד 50,000 במילואים שניתן לגייס. ואלו לרוב מורכבים מיחידות בסדרי גודל של חטיבות מוקטנות וגדודים, ולאלן עיקר היחידות:[1]
המטכ"ל - בראשו הרמטכ"ל
סגן הרמטכ"ל
אגף הפיקוח הכללי
הכוח ההלני בקפריסין – יחידה צבאית של יוון הפרוסה באורך קבע לסיוע בהגנה על קפריסין ונתונה תחת פיקוד המשמר
_and_US_Navy_SEALs_in_a_photo_onboard_a_ship.jpg)
.jpg)
