דרום-מערב אפריקה הגרמנית, שהייתה מושבה גרמנית למן סוף המאה ה-19, חלקה גבול ארוך מאוד עם דרום אפריקה, שהייתה, עקב כפיפותה לכתר הבריטי, חלק ממדינות ההסכמה. כמושבה בעלת אוכלוסייה דלילה בכלל, ואוכלוסייה של כ-7,000 גברים ממוצא גרמני בפרט, אל מול צבא דרום-אפריקני שמנה כ-67,000 חיילים, היה מצבה חסר תקווה. ואכן, למרות לוחמת השהיה עקשנית, נפלה המושבה לידי דרום אפריקה תוך מספר חודשים. פעולותיה הצבאיות של דרום אפריקה התעכבו בשל מרידת מאריץ, שהתרחשה על רקע התנגדות מבפנים לכניסתה למלחמה לצד האימפריה הבריטית. בתום המלחמה קיבלה דרום אפריקה מנדט על המושבה הגרמנית.
מהלך הקרבות
שלבי הפתיחה
משנכנסה דרום אפריקה למלחמת העולם הראשונה דחקו בה הבריטים לפלוש לדרום-מערב אפריקה הגרמנית השכנה, כדי לנטרל תחנות ממסר אלחוטיות רבות עוצמה בווינדהוק, בירת המושבה, אשר שימשו, בין היתר, את הצי הקיסרי הגרמני. ואכן, ב-13 בספטמבר 1914 פתחו הדרום-אפריקנים בהתקפה ראשונה על טריטוריה בשליטה גרמנית: נקודת המשטרה רמנסדריפט (Ramansdrift) שעל הגבול עם מושבת הכף.
הגרמנים, מצדם, השתלטו על מפרץ וולביס (Walvis Bay), נמל שהיה מובלעת דרום-אפריקנית לחוף המושבה, וכן ערכו מספר פשיטות ומארבים בשטחה של דרום אפריקה. כוח דרום-אפריקני כבש ב-15 באוקטובר את נמל לידריץ, אך לא הצליח להתקדם מעבר לו, בין היתר כיוון שמרידת מאריץ החלה בסמוך לזמן הנחיתה, דבר שהקשה על משלוח תגבורות. כוח דרום אפריקני אחר נכשל בניסיון לכבוש את סאנדפונטיין (Sandfontein) ונהדף על ידי הגרמנים ב-25 בספטמבר. כמין המשך למלחמת הבורים, "מלחמת הג'נטלמנים האחרונה", התירו הגרמנים לחיילים ששבו לחזור לדרום אפריקה. לעומת זאת, כהמשך אחר לאותה מלחמה, הדרום-אפריקנים ריכזו את האזרחים הגרמנים במחנות מעצר בשטח דרום אפריקה.
סמוך לתחילת המלחמה קיבלו הגרמנים סיוע מהמורדים הדרום-אפריקנים שהשתתפו באותו זמן במה שנודע כ"מרידת מאריץ", ובה התקוממו בורים (דרום-אפריקנים דוברי אפריקנס, ממוצא הולנדי בעיקר) נגד השתתפות ארצם בלחימה לצד הבריטים. הבורים ביקשו לנצל את המלחמה בין הבריטים לגרמנים כדי לנקום את תבוסתם במלחמת הבורים השנייה. חלק מאותם מתקוממים סייעו לגרמנים בהתנגדותם לפלישה, אלא שבחודשים האחרונים של 1914 ובחודשים הראשונים של 1915 דוכאה המרידה.
שלבי הסיום
מכאן ואילך נודע להתנגדות הגרמנית, לנוכח בידודם ולנוכח עדיפות מספרם ומצבם של התוקפים, ערך מעכב בלבד, ועם כל זאת, כל הניסיונות לשדל את הגרמנים להיכנע נפלו על אוזניים אטומות. הם נקטו בטקטיקה שמטרתה להשהות את התקדמות צבא דרום אפריקה ככל האפשר, ועם זאת לשמור עד כמה שאפשר את צבאם שלהם שלם, ובכך, יחד עם סיועם למאמץ המלחמתי הכולל של מעצמות המרכז, לחזק את טענתם לשלטון במושבה לאחר המלחמה. ואכן, בדצמבר 1914 הצהיר מצביא גרמני שדרום מערב אפריקה עדיין בידי גרמניה[1].
כוחות דרום-אפריקניים בראשות ראש הממשלה לואי בותה עצמו כבשו מחדש, ב-14 בינואר 1915, את מפרץ וולביס ואת סווקופמונד (Swakopmund) הסמוכה. באמצע מרץ הודיעו הבריטים שבותה כבש שבע נפות של דרום-מערב אפריקה[2]. כוחות אחרים התקדמו מזרחה מלידריץ וחברו לכוחות שהתקדמו צפונה ממושבת הכף ולכוחות שהתקדמו מערבה, דרך בצ'ואנאלנד (כיום בוטסואנה), בקיטמנסהופ (Keetmannshoop), ב-20 באפריל 1915.
משם, לאורך מסילת הברזל, התקדמו הפולשים צפונה. כוח אחר יצא ממפרץ וולביס, התקדם משם מזרחה, וחבר אליהם. עם ההתחברות נותקו הגרמנים שבצפון המושבה מאלה שבדרומה, ולאחרונים לא נותר אלה להיכנע. בהמשך, ב-12 במאי 1915, נפלה בידי הפולשים ווינדהוק הבירה. הכוחות הגרמניים נדחקו צפונה, וב-1 ביולי נוצחו בידי הצבא הפולש בקרב אוטווי (Otavi) שהתרחש ב-1 ביולי. בעומדו בפני סכנת כיתור, וכאשר כוח פשיטה דרום-אפריקני בעורפו, נכנע המושל הגרמני ויקטור פרנקה (Franke), ב-9 ביולי 1915, בקהורב (Khorab), עם 2,166 מחייליו. כמה שבועות אחר כך נפלה כל המושבה בידי הדרום-אפריקנים. הדרום-אפריקנים איבדו 113 איש במערכה והגרמנים – 1,131.
קצינים דרום אפריקנים בווינדהוק, עם דגל גרמני
תקריות בגבול אנגולה
סמוך לתחילת המלחמה התרחשו גם מספר תקריות בגבול בין המושבה לבין אנגולה, שהייתה מושבה פורטוגזית, אם כי פורטוגל לא הצטרפה בשלב זה למדינות ההסכמה, אלא רק מאוחר יותר, ב - 1916.
ב-19 באוקטובר 1914, נהרגו במצודת נאולילה (Naulila), על חוף האוקיינוס האטלנטי, וסמוך לגבול בין המושבות, שלושה קצינים גרמנים כאשר טור גרמני חדר לאנגולה ללא רשות שלטונותיה. ב-31 באוקטובר, כנקמה, פשטו הגרמנים על מצודת הגבול האנגולית קואנגר (Cuangar) וטבחו בחיל המצב שבה. הגרמנים ביצעו פשיטת נקמה נוספת על נאולילה, מוצלחת מבחינתם, ב-19-18 בדצמבר.
עם כניעת הכוחות הגרמניים בדרום-מערב אפריקה ב-9 ביולי, המערכה באנגולה הסתיימה בניצחון פורטוגזי.
