ראנד הגתה את הסיפור במקור כמחזה, ואז החליטה לכתוב אותו לשם פרסום במגזין. לפי הצעת הסוכנת שלה, היא הגישה אותו להוצאות ספרים. הנובלה פורסמה לראשונה על ידי קאסל באנגליה, ולבסוף פורסמה בארצות הברית לאחר שהרומן הבא של ראנד, כמעיין המתגבר, הפך לרב מכר. ראנד תיקנה את הטקסט בשביל המהדורה האמריקאית שפורסמה ב-1946.
עלילה
שוויון 7-2521, גבר בן 21 כותב לאור נרות במנהרה מתחת לאדמה את קורות חייו עד לאותו זמן. הוא משתמש אך ורק בכינויי רבים ("אנחנו", "שלנו", "הם") כדי להתייחס לעצמו ולאחרים. הוא גדל כמו כל ילדי החברה שלו, הרחק מהוריו, בבתים משותפים: בית התינוקות מהלידה עד גיל חמש, ואז בית התלמידים מגיל חמש עד חמש עשרה. הוא מאמין שיש לו "קללה" שגורמת לו ללמוד מהר ולשאול שאלות רבות. הוא מצטיין בתחומי המדעים וחולם להיות מלומד ומדען לאחר שיסיים את לימודיו, אך מכיוון שההחלטה על עיסוקו נעשית בידי מועצה, היא מחליטה לעשותו למנקה רחובות.
שוויון 7-2521 מקבל את ההחלטה לעשותו למנקה רחובות בהבנה, והוא מתייחס אליה כעונש על כך שחלם להיות דבר אחר ממה שהוקצה לו, דבר שאסור בחברה שלו. הוא עובד עם התאחדות 3992–5 הנכה ועם בינלאומי 8818–4, עליו כותב שוויון כי הוא חברו הטוב ביותר, למרות שגם העדפת אחד על אחר אסורה בחברה השיוונית. שוויון ובינלאומי נתקלים בפתח למנהרה תת-קרקעית במהלך ניקונם את הרחוב, ולמרות מחאתו וחששו של בינלאומי, שוויון מחליט להסתכן ולהיכנס אליה. שוויון מאמין שהמנהרה היא מה"ימים הבלתי מוזכרים" של האנושות. הוא מתחיל להתגנב מבית המנקים בלילה ומשתמש במנהרה כמעבדה לניסויים מדעיים, תוך שימוש באשפה שהוא אוסף מבית המלומדים. הוא גם משתמש בנייר גנוב כדי לכתוב את יומנו ובנרות גנובים כדי להאיר את המנהרה.
בזמן ניקוי כביש בקצה העיר, שוויון פוגש את חירות 5-3000, איכרה בת 17 שעובדת בשדות. שוויון חושב על חירות המון, ומבצע פשע נוסף בכך שהוא חושב על אישה לא בזמן ההזדווגות השנתי, בו המועצה מזווגת גברים ונשים מבוגרים לשם התרבות בלבד. יש לה עיניים כהות ושיער זהוב, והוא מכנה אותה "הזהובה". כשהוא מדבר איתה הוא מגלה שגם היא חושבת עליו. שוויון מגלה לחירות כיצד הוא מכנה אותה בסתר, והיא מגלה לו כי היא מכנה אותו "הבלתי נכבש".
שוויון ממשיך את עבודתו המדעית, ומגלה מחדש את החשמל. בהריסות המנהרה הוא מוצא קופסת זכוכית עם חוטים המפיצה אור כשהוא מוליך דרכה חשמל. הוא מחליט לקחת את התגלית שלו למועצת החוקרים העולמית; הוא חושב שמתנה כה גדולה לאנושות תגבר על עבירותיו הרבות ותוביל לכך שהמועצה תמנה אותו למלומד. לילה אחד, מבחינים בהיעדרו מבית המנקים, והוא מוצלף ומוחזק בבית המעצר המתקן. בלילה לפני שמועצת החוקרים העולמית אמורה להיפגש, הוא נמלט מבית הסוהר בקלות, שכן אין שומרים כי אף אחד מעולם לא ניסה לברוח לפני כן. למחרת הוא מציג את עבודתו בפני מועצת החוקרים העולמית. אנשי המועצה נחרדים מכך שעשה מחקר לא מורשה, ומסבירים לו שלהמצאתו יכולה להיות השפעה הרסנית ביותר לעולם, שכן הוא ישאיר את המחלקה האחראית על יצירת נרות חסרת עבודה. הם מבקשים להרוס את המכשיר ולהעניש את שוויון. שוויון לוקח את הקופסה, מקלל את אנשי המועצה ובורח ליער שנמצא מבעד לעיר.
ביער, שוויון מצטער על שעזב את חבריו, אבל הוא נהנה מהחופש שלו ומכך שאף אחד לא ירדוף אחריו למקום האסור הזה. הוא רק מתגעגע לחירות. למחרת חירות מופיעה ומסבירה לשוויון כי היא שמעה על מה שקרה וברחה לבדה גם היא ליער. היא נשבעת להישאר איתו לעולם. השניים חיים יחד ביער ומנסים להביע את אהבתם זה לזה, אך חסרות להם המילים לדבר על אהבה כאינדיבידואלים.
הם מוצאים בית מהימים הבלתי נזכרים בהרים שמבעד ליער ומחליטים לגור בו. בזמן קריאת ספרים מספריית הבית, שוויון מגלה את המילה "אני" ומספר על כך לחירות. חירות לומדת את המילה ומגיבה לו באומרה, "אני אוהבת אותך." לאחר שגילו מחדש את האינדיבידואליות, הם נותנים לעצמם שמות חדשים מהספרים שקראו: שוויון הופך ל"פרומתאוס" וחירות הופכת ל"גאיה". חודשים לאחר מכן, גאיה בהריון עם הילד של פרומתאוס. פרומתאוס תוהה כיצד האנשים בעבר יכלו לוותר על האינדיבידואליות שלהם; הוא מתכנן ללכת חזרה לעיר, להבריח את חבריו אל הבית החדש שלהם, ולהקים אנושות חדשה, בה האיניבידואליזם יחזור.
איין ראנד הגתה בתחילה את "המנון" כמחזה כשהייתה נערה שהתגוררה ברוסיה הסובייטית. [1] לאחר הגירתה לארצות הברית, ראנד לא חשבה עוד לפתח ולכתוב את הספר, אבל שקלה זאת מחדש לאחר שקראה סיפור עתידני קצר בעיתון. בראותה שמגזינים כן מפרסמים ספרות ספקולטיבית, היא החליטה לנסות להגיש להם את "המנון". היא כתבה את הסיפור בקיץ 1937, בזמן שלקחה הפסקה ממחקר שעשתה עבור הרומן הבא שלה, כמעיין המתגבר. [2]
ישנם קווי דמיון בין "המנון" לבין הרומן "אנחנו" משנת 1921 מאת יבגני זמיאטין, סופר נוסף שחי ברוסיה הקומוניסטית. אלו כוללים:
רומן בצורת יומן סוד.
אנשים המזוהים באמצעות קודים במקום שמות.
ילדים שהופרדו מהוריהם וגודלו על ידי המדינה.
פטירה מאינדיבידואליזם לטובת רצון קולקטיבי.
גיבור גברי המגלה אינדיבידואליות דרך מערכת היחסים שלו עם דמות נשית.
יער כמקום חופשי מחוץ לעיר הדיסטופית.
הגיבור מגלה קשר לעבר, כאשר אנשים היו חופשיים, במנהרה מתחת לאדמה.
קווי הדמיון הובילו לספקולציות לגבי האם הסיפור של ראנד הושפע ישירות מזה של זמיאטין[3][4] למרות שיש מעט עדויות לכך שראנד הושפעה או אפילו קראה את יצירתו של זמיאטין, והיא מעולם לא הזכירה זאת בדיונים על חייה ברוסיה.[3][5]
קבלה
ביקורת
המהדורה המקורית הבריטית זכתה לביקורות חיוביות בעיקר; כמה שיבחו את דמיונה של ראנד ואת תמיכתה באינדיבידואליזם.[6] ב"סאנדיי טיימס", המבקר דיליס פאוול החמיא ל"פשטותו וכנותו" של הרומן. העיתונאי האנטי-קומוניסטי מלקולם מוגרידג' נתן ביקורת מעורבת ב"דיילי טלגרף", ואמר שיש לרומן משיכה, אבל הדיסטופיה שבו לא אמינה.[6] מוריס ריצ'רדסון במגזין "האובזרבר" אמרה שהוא "מאוד לא משכנע, למרות שהוא כתוב בצורה רהוטה במיוחד". [7]
פרסים ומועמדויות
חברת הליברטנים העתידנים העניקה ל"המנון" את פרס היכל התהילה שלה בשנת 1987. [8] בשנת 2014, "המנון" היה מועמד לפרס הוגו רטורוספקטיבי עבור "הנובלה הטובה ביותר". [9]
.jpg)
