הליגה לשחרור לאומי בפלסטין (בערבית: عصبة التحرر الوطني في فلسطين) הייתה מפלגה קומוניסטית ערבית שפעלה בפלשתינה-א"י בתקופת המנדט הבריטי, בין השנים 1943–1948.
המתחים הלאומיים בתוך המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ) בין היהודים לערבים הגיעו לידי פיצוץ בשנת 1943 וכתוצאה מכך המפלגה התפצלה, כאשר החברים הערבים פרשו והקימו את הליגה לשחרור לאומי בעוד החברים היהודים נותרו בפק"פ. בין מייסדי הליגה נמנו אמיל תומא, תופיק טובי, אמיל חביבי, פואד נסאר, חנא נאקרה ובולוס פרח.
כשם שהפק"פ התקרב לציונות כך גם הליגה התקרבה ללאומנות הערבית. האסיפות של הליגה קושטו בדגלים ערביים, ודובריה דרשו את הפסקת העלייה ומכירת קרקע ליהודים[1]. נציגים של הליגה צורפו לחזית הערבית בחיפה ולחזית ביפו[2]. עם זאת, הליגה תמכה בשיתוף פעולה עם יהודים אנטי ציוניים[3] והתנגדה מסיבות פרקטיות לחרם על תוצרת יהודית. אנשי הליגה קיימו קשרים עם אנשי המופתי אמין אל-חוסייני[4].
תחילה שללה הליגה את תוכנית החלוקה[5], אולם קראה למשא ומתן עם היהודים להקמת מדינה דו-לאומית פדרלית על בסיס דו"ח המיעוט של ועדת אונסקו"פ, כדי למנוע שפיכות דמים[6].
לאחר שברית המועצות הביעה תמיכה בתוכנית החלוקה שינתה הליגה את עמדתה ותמכה בתוכנית. בטרם המלחמה כבר נקטה עמדה נגד הוועד הערבי העליון וקראה לערבים להשלים עם היהודים ולא להילחם בהם, ובמהלך המלחמה שיתפו אנשיה פעולה עם ישראל במסירת מידע ואף התנדבו לבצע פעולות חתרנות וחבלה מעבר לקווים.[7] בוועדות הלאומיות שהוקמו עם פרוץ מלחמת העצמאות לא שולבו חברי הליגה[8].
עם כיבוש נצרת התירה ישראל הקמת סניף של הליגה בעיר ונמסרה בידיה ארגון של לשכת העבודה בעיר[9]. אנשי הליגה המשיכו במהלך ההפוגה השנייה לקרוא להסגת חיילי צבאות ערב מארץ ישראל והקמת המדינה הערבית לצד המדינה היהודית, בהתאם לתכנת החלוקה[10].
לאחר מלחמת העצמאות חברי הליגה שנשארו בישראל התאחדו עם חברי הפק"פ והקומוניסטים העבריים, והקימו את המפלגה הקומוניסטית הישראלית. חברי הליגה שנשארו ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים הצטרפו למפלגה הקומוניסטית הירדנית. אנשי הליגה התנגדו ליזמה של המלך עבדאללה לסיפוח יהודה ושומרון לירדן, כמו רבים בעולם הערבי. פעולותיהם הראשונות לאחר מלחמת 1948 התבטאו בארגון הפגנות כנגד כוונת הסיפוח לירדן[11].
במהלך שנות החמישים התנועה הריצה מספר אישים כמועמדים בבחירות המקומיות ביהודה ושומרון, ובשיא כוחה בשנים 1957-1956, הצליחה אף להוביל למינוי של בעל בריתה עבד אל-קאדר אל-צלאח, כשר החקלאות בשלטון הירדני. עם זאת, בתגובה לאתגר שהציבו בפני הממשל הירדני, ביום 25.4.1957 הכריז חוסיין, מלך ירדן, על הוצאת כלל המפלגות הפוליטיות מחוץ לחוק, וביניהן המפלגה הקומוניסטית. בעקבות הצו הופסקה פעילותה הגלויה של המפלגה בשטחי יהודה ושומרון, עד לאחר מלחמת ששת הימים[12].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ באסיפה קומוניסטית ביפו, דבר, 22 באפריל 1945
- ^ שיתוף השמאל בחזית הלאומית הערבית, משמר, 22 במאי 1945
- ^ כיצד לשבור את החבית ולשמור את היין?, משמר, 9 באוגוסט 1945
- ^ נציגי החוסיינים נפגשו עם תומא, משמר, 12 במאי 1947
- ^ הליגה לשחרור לאומי נגד הגזענות, משמר, 7 באוקטובר 1947
- ^ השמאל הערבי בעד מו"מ, הצופה, 9 באוקטובר 1947
הקומוניסטים הערבים דורשים מהוועד הערבי העליון להיפגש עם הסוכנות ולמנוע קורבנות, הצופה, 14 באוקטובר 1947
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, דביר, 2004, עמ' 416–418.
- ^ הסתת דמים פרועה באל ווחדה החוסייני, משמר, 8 בדצמבר 1947
- ^ עמוס אילון, בנצרת קם והולך שיתוף יהודי ערבי, על המשמר, 26 ביולי 1948
- ^ מדינה ערבית עצמאית, מעריב, 28 ביולי 1948
- ^ נאמן צץ, ממלכת עבדאללה לאחר הסיפוח: סיכום עד סתיו 1950 (ירושלים: אגף החקר, המדור לחקר מדיני, ענף החקר הערבי, 1950), עמ' 40-34.
- ^ אמנון כהן, מפלגות בגדה המערבית בתקופת השלטון הירדני (ירושלים: י"ל מאגנס, תשמ"א), עמ' 26-12.
