הכתב הכרמלי הוא שיטת ליטון של עברית, שפותחה על ידי ד"ר מיכאל אבינור החל משנות ה-50 של המאה ה-20. הכתב הכרמלי מורכב מאותיות הכתב הלטיני וכן מחמש
אותיות חדשות נוספות, שנוצרו לצורך ייצוג חמשת העיצורים העבריים שאין להם מקבילה
בכתב הלטיני, דהיינו: האותיות א', ח', ט', ע' ו-ש'.
הכתב הכרמלי נועד להחליף את הכתב המרובע (המכונה גם הכתב
האשורי), בו נעשה כיום שימוש לצורך כתיבת השפה העברית. הכתב המרובע הוא כתב
עיצורי ולפיכך כתיבת שפה בו לוקה בחסר, כפי שיפורט בהמשך. בזמנו, לאחר שהשפה
העברית פסקה מלשמש כשפת דיבור התקינו חכמי טבריה שיטת ניקוד שנועדה למלא את
חסר האינפורמציה המהותי בכתב המרובע בשל היותו כתב עיצורי. עם זאת, שיטת הניקוד
שפותחה היא מסורבלת ובלתי יעילה, ואינה פרקטית לשימוש יומיומי בכתב כאשר מדובר
בשפה חיה. עקב כך בשפה העברית העכשווית פסק השימוש בשיטת הניקוד כמעט לחלוטין
ולכן דוברי השפה העברית כיום הם חסרי ידע בסיסי בניקוד השפה.
הכתיב חסר הניקוד בעברית, בו כאמור נהוג להשתמש כיום לצורך
כתיבת השפה העברית בכתב המרובע, הוא מקור לבעיות ותקלות חמורות מהסיבה
הפשוטה שהוא חסר אינפורמציה חיונית לאופן הגיית התנועות, כמו גם להבנת המבנה
הדקדוקי של השפה. בנוסף, כתיבת השפה הופכת לרב משמעית, כאשר במקרים רבים
הקורא יכול להבין את משמעותן של המילים הבודדות – ולעיתים גם משפטים שלמים – רק
מתוך ההקשר הכתוב הכולל.
כתולדה מתקלות אלה גם דוברי עברית כשפת אם חסרים ידע רב בשפה זו, נוטים לשבש
את הגייתן של מילים רבות, מתקשים בהבנת המבנה הדקדוקי של השפה ואפילו בקריאתה
– היבט שבא לידי ביטוי כאשר הם נדרשים להקריא בקול מתוך הכתב. תקלות חמורות אלה
אף הופכות את השפה העברית לבלתי רלוונטית לכתיבה בתחומי המדעים המדויקים
ולמרבה הצער נראה כי תחזיתו של אבינור, שהיה איש מדע, כי העברית תפסיק לשמש
ללימוד מדעים, מתממשת כיום לפחות בחלק מהמוסדות להשכלה גבוהה בישראל[1].
הכתב הכרמלי נועד לפתור בעיות אלה. הוא אינו מבקש לשמש כשיטת תעתיק של עברית
לכתב לטיני גרידא (דהיינו תעתוק המצלול הפונטי בלבד) אלא לשמש כאלפבית שמצד אחד
ישמר את המבנה הדקדוקי של השפה העברית באופן חי, אותנטי ואורגני, ומצד שני יאפשר
שימוש יעיל בשפה העברית בכל תחומי החיים, לרבות המדעים המדויקים, ויחזק את חיות
השפה ואת מעמדה. בד בבד מבקש הכתב הכרמלי להביא לידי ביטוי את הדקדוק של השפה
העברית העכשווית, אותה מכנה אבינור "ישראלית מודרנית". לכן, הכתב הכרמלי אינו מבחין בין תנועות "ארוכות" ו"קצרות", כגון קמץ ופתח, יוצר הבחנה ברורה בין אותיות ב', כ' ו-פ'
דגושות ושאינן דגושות (שבשפה המודרנית הן אותיות נפרדות), ומבטא האחדה של כלל
אותיות השימוש.
להבדיל, הכתב הכרמלי משמר את האבחנה בין האותיות א' ו-ע', ב' ו-ו', ט' ו-ת' וכן כ' ו-ק'.
אמנם בשפת הדיבור אין כיום הבדל באופן ביטוי צמדי אותיות אלה, אך גם השפה העברית
המדוברת כיום משמרת את תפקידיהן הדקדוקיים הנפרדים של אותיות אלה, לרבות בכל
הקשור לאוצר המילים. בנוסף, הכתב הכרמלי משמר את תפקיד הדגש החזק, באמצעות
הכפלת האות הדגושה, שלו השלכות והיבטים דקדוקיים רבים. בשונה מכך, כיוון שלאבחנה
בין שֹ' שמאלית לבין ס' אין כל תפקיד דקדוקי ממשי בישראלית מודרנית, הכתב הכרמלי אינו
משמר אבחנה זו[2].
הפרדה והאחדה של אותיות השימוש
שינוי משמעותי בכתב הכרמלי, בהשוואה למקובל בכתיבת עברית בכתב המרובע, הוא
בהפרדת אותיות השימוש מהמילה הבאה לאחריהן, הפרדה המקובלת במרבית השפות
המודרניות, מקלה על הקריאה ומבהירה את המבנה הדקדוקי של השפה. בנוסף, הכתב
הכרמלי מביא לידי ביטוי, בהקשר זה, את הדקדוק העכשווי של השפה העברית המודרנית,
המאחיד לחלוטין את הגייתן של מיליות שימוש אלה.
כך, למשל, דוברי עברית עכשווית אינם מבטאים "הֶחָתוּל" אלא "הַחתול". לכן, הכתיבה
הכרמלית, בה הא הידיעה נכתבת תמיד בתנועת a, היא המבטאת נכונה את דקדוק השפה
העכשווית. בנוסף, הניסיון לשמר את ההגייה הלא-אחידה של אותיות השימוש יוצר כשלעצמו
שיבושים קשים, שכן דוברי השפה אינם מכירים את הכללים הארכאיים של העברית העתיקה
ולכן כשהם מנסים לדבר "נכון" הם יוצרים שיבושים נוספים. דוגמאות ידועות מצויות בשירים פופולריים, כמו בשיר "התחנה הישנה" של להקת טיפקס, שם מילות השיר כוללות את השורה "פיתה עם זעתר וּבֵּיצה בצד"; או בשיר "מביט מהצד", של הזמר עומר אדם, שם מילות השיר כוללות את השורה "ומגשש באפלה וּנִשמתי גם קצת אומללה".
עוד יש לציין כי במקומות הבודדים בהם השפה העברית העכשווית משמרת הגייה שונה של
אותיות השימוש, הדבר מבטא שינוי מהותי במשמעות המילים. כך, למשל, דוברי עברית
עכשווית מבחינים בין משמעות המשפט "השארתי כסף בִּשְביל החלב" לבין משמעות
המשפט "יש הרבה כוכבים בְּשְביל החלב", ולא ישתמשו בהגייה "בִּשְביל" במשפט השני.
לכן, האבחנה שיוצר הכתב הכרמלי בין biɯvil לבין b ɯvil מביאה לידי ביטוי את ההגייה
הנכונה בהתאם לשפה העכשווית, תוך דיוק המשמעות המילולית של הכתוב ללא צורך
להסיק אותו מתוך ההקשר הכתוב הכולל.
באלפבית זה אין שימוש באותיות עבריות. מספר האותיות נקבע כך שכל עיצור בעברית מודרנית ורוב התנועות בה יקבלו ביטוי כאות נפרדת. נוצרו סימנים חדשים עבור האותיות א, ח, ט, ע, ו-ש. העיצורים ז', ג', צ' קיבלו אות משלהם (האות של העיצור ג' היא אות חדשה גם כן) ועיצורי ב, כ, פ פוצלו לשתי אותיות.
השימוש בכתב כרוך בלמידת כל חוקי העברית, והקפדה עליהם, מה שעלול להקשות את השימוש בו.
אמות קריאה שורשיות נכתבות כעיצורים: דין - dyn, ראשוני - riэɯoni.
אין סימון בכתב של ההטעמה, ונוצרות מכך דו-משמעויות חדשות. למשל: רצת, רצתה - racta. אין הבחנה בין איכות תנועות (או משך): אֵל, אֶל - эel.
תנועות חטופות מסומנות עם סימן דיאקריטי, למשל חטף פתח - á. שווא נע מסומן כמו חטף סגול. שווא נע לעיתים אינו מסומן בראש מילה. פתח גנוב מסומן כמו חטף פתח. גם תנועות חטופות שלא קיימות בעברית: "חטף קובוץ" ו-"חטף חיריק", קיבלו ייצוג ú í במילים כמו "בסביבת" (bí svivat) (אמנם חטף חיריק מופיע פעמים בודדות בכתר ארם צובא, אך השימוש בו במסגרת הכתב הכרמלי שונה ורב). אותיות השימוש מ"ש וכל"ב מנוקדות בתנועה חטופה, לרוב חטף סגול.
נוסף על הליטון, מערכת זו כוללת גם מספר שינויים מורפולוגים בשפה העברית. ביניהם:
סימון דגש חזק באמצעות הכפלת האות. לדוגמה: סיכה - sikka.
אותיות נפרדות לאלופונים של אותיות בכ"פ. לדוגמה: סיכה - sixa.
ביטול ההבחנה בין שֹי"ן שמאלית ובין סמ"ך - אובדן פונמה. נוגס, נוגשֹ - noges.
הפרדת תחליות מש"ה וכל"ב ברווח מהמילה. גם מצורת המקור הנטוי. להתערב - lé hitɣarrev
אי-סימון דגש חזק אחרי תחיליות מש"ה.
כתיבת ה"א הידיעה בכל המקרים, גם כאשר אינה נהגית. לדוגמה: בספינות - Bha sfinot.
סימון דגש חזק בסוף מילה, שאינו נהגה. לדוגמה: כף - Kaff, מסך - masaxx.
סימון דגש חזק באותיות אהחע"ר.
ראשי תיבות נשארים ללא שינוי: על ידי - ɣ"y
חוקי התעתיק משפות זרות אל הכתב הכרמלי שונה:
הדיגרף th מתועתק עם האות ט.
תנועת y נשארת ללא שינוי במעבר לכתב הכרמלי, על-אף ששם מדובר בעיצור. טיפוסיים - typusiyim.
קישורים חיצוניים
מיכאל אבינור, הכתב הכרמלי, "מדע", כרך כ"ה, חוברת מספר 5–6, 1981. באתר "סנונית"
