החרם נגד גרמניה הנאצית היה חרם צרכנים בין-לאומי על מוצרים מגרמניה, שנמשך משנת 1933 עד 1941. החרם החל כתגובה לאירועי אלימות אנטישמיים שפרצו לאחר מינויו של היטלר לקנצלר גרמניה ב-30 בינואר 1933. האירועים כללו, בין היתר, חסימת גישה לעסקים יהודיים, הטלת פצצות סירחון, הרתעת צרכנים, ותקיפה פיזית או השפלה של יהודים. החרם נגד גרמניה הנאצית הונהג על ידי מספר ארגונים יהודיים, אך היו גם ארגונים יהודיים אחרים שהתנגדו לו.

החרם פגע מעט בכלכלת גרמניה הנאצית, אך זו התאוששה בתוך שנתיים. החרם לא הצליח לצמצם את ההתנכלויות ליהודי גרמניה.

לאחר עליית הנאצים לשלטון ומינויו של אדולף היטלר לתפקיד קנצלר גרמניה בינואר 1933, המפלגה הנאצית עודדה אלימות נגד יהודים וקראה לחרם צרכנים על עסקים יהודיים. ממשלת גרמניה הנאצית סירבה לפעול נגד החרם, והרמן גרינג הצהיר: "אני אעסיק את המשטרה, ללא רחמים, בכל מקום שבו נפגעים אנשים גרמנים, אבל אני מסרב לאשר למשטרה להגן על חנויות של יהודים."

התאחדות יהודי גרמניה חשה מחויבת לפרסם הצהרת תמיכה בממשלת גרמניה הנאצית וקבעה כי "רשויות הממשל האחראיות אינן מודעות לחומרת המצב. אנחנו לא חושבים שאזרחי גרמניה ייסחפו ויפגעו ביהודים." גם אנשי עסקים יהודים בולטים פרסמו מכתבי תמיכה במשטר הנאצי, וקראו למנהיגי הארגונים היהודיים בעולם להימנע מחרם על גרמניה. הצהרה דומה פורסמה על ידי קבוצה שולית של יהודים שתמכו בהיטלר בשם "איגוד היהודים הגרמנים-לאומיים".

כתגובה לאירועים האנטישמיים בגרמניה, הקונגרס היהודי האמריקאי החל בהכנות לחרם על גרמניה הנאצית. מספר ארגונים יהודיים התנגדו לצעדים אלה, בטענה שהם עלולים לפגוע ביהודי גרמניה. בין המתנגדים נמנו ועד שליחי הקהילות בבריטניה, בני ברית והוועד היהודי-האמריקאי.

הימשכות ההתקפות הנאציות על יהודי גרמניה גרמו לבני ברית ולוועד היהודי-האמריקאי לשקול מחדש את עמדתם, והם החליטו לתמוך בחרם. ב-12 במרץ נפגשו בניו יורק מספר נציגים של ארגוני יהודים ודנו בהכנות לחרם. באותו יום נאצים תקפו ברחוב בברלין שני יהודים אמריקאים.

ב-20 במרץ 1933 נפגשו במלון אסטור בניו יורק 1,500 נציגים של ארגונים יהודיים שונים, והחליטו לארגן עצרת מחאה המונית באצטדיון בכיכר מדיסון ב-27 במרץ 1933. (האצטדיון בכיכר מדיסון נקרא אז "מדיסון סקוור גארדן", והוא נהרס בשנת 1968. כיום קרוי אצטדיון אחר בשם זה.)

ארגון ותיקי המלחמה היהודים של ארצות הברית (אנ') היה בין הבולטים בפעולות המחאה, ותכנן צעדה לבניין העירייה של ניו יורק בהשתתפות 20,000 חיילי מילואים יהודים במדים, ללא כרזות מלבד דגלי ארצות הברית, מגיני דוד וסממנים יהודיים. בפגישה ב-21 במרץ אמר ויליאם ו. כהן, אחד ממנהיגי הארגון: "יהודי שקונה מוצר מתוצרת גרמניה, אפילו בשווי פרוטה אחת, הוא בוגד בעמו."

הרב סטיבן שמואל וייז דחה טענות של מתנגדי החרם באומרו: "זה הזמן להפגנות המוניות. עבר זמנם של צעדים זהירים. עלינו לנהוג כמו גברים. אם נמשיך לשתוק, איך נוכל לבקש מחברינו הנוצרים להרים את קולם במחאה נגד העוולות הנגרמות ליהודי גרמניה? האירועים המתרחשים בגרמניה היום עלולים לקרות מחר בכל מדינה אחרת, אלא אם כן יגנו אותם ויעצרו אותם. זו איננה מתקפה על יהודי גרמניה, אלא על יהודי העולם." הוא קבע שהחרם הוא חובה מוסרית: "עלינו להשמיע את קולנו. אם זה לא יועיל, לפחות נדע שאמרנו את דעתנו."

על פי בקשת התאחדות יהודי גרמניה, שלחה הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים מברק ללשכתו של היטלר, בו הבטיחה לו שהיהודים בארץ ישראל לא הכריזו ולא התכוונו להכריז חרם על גרמניה. על אף בקשת המנהיגים היהודים בגרמניה, הקונגרס היהודי האמריקאי החליט לקיים את פעולות המחאה.

ב-27 במרץ 1933 התקיימו עצרות מחאה המוניות של הארגונים היהודים באמריקה. באירוע המרכזי באצטדיון בכיכר מדיסון השתתפו 55,000 מפגינים, ובין היתר נאמו בו ראש עיריית ניו יורק אל סמית' והרב משה זבולון מרגליות. אירועי מחאה נוספים נערכו בבולטימור, בוסטון, פילדלפיה, קליבלנד, שיקגו ו-70 ערים נוספות בארצות הברית, בהשתתפות ראשי כנסיות ואיגודים מקצועיים. ההפגנות סוקרו ושודרו ברחבי העולם.

מארגני המחאה קראו לנשיא ארצות הברית, פרנקלין רוזוולט, לתקן את חוקי ההגירה ולאפשר ליהודי גרמניה להגר לארצות הברית^[1].

החרם על גרמניה הנאצית החל במרץ 1933 באירופה, בארצות הברית ובארץ ישראל המנדטורית^[2][3]. הוא נמשך עד כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה ב-7 בדצמבר 1941.

במרץ–אפריל 1933 נערכו כינוסי מחאה בבתי כנסת בקאהיר, אלכסנדריה, ביירות, דמשק וחלב. באפריל 1933 הצטרפו יהודי מצרים לחרם שהוכרז נגד בתי מסחר ומוצרים גרמניים. אספות המחאה מנו כמה אלפי אנשים, שהתכנסו בבתי הכנסת ושלחו מברקי מחאה לחבר הלאומים ולנשיא גרמניה. במצרים ובלבנון הצטרפו אל המוחים גם אישים לא-יהודיים מקרב האוכלוסייה המוסלמית והנוצרית.^[4]

יהדות בריטניה, שהתנגדה בתחילה לחרם, הצטרפה בנובמבר 1933^[5].

תוצאות החרם ניכרו בגרמניה. חברת הספנות הגדולה Hamburg America Line נקלעה לקשיים עקב החרם, וביולי 1933 נאלצה מועצת המנהלים להתפטר. הייצוא מגרמניה לארצות הברית ירד בכמעט רבע בהשוואה לשנה הקודמת, דבר שהדאיג את המשטר. יוזף גבלס אמר בנאום באתר הכינוסים של המפלגה הנאצית כי זו סיבה ל"דאגה רבה". החרם היה יעיל במיוחד בארץ ישראל, ורבים קראו לציבור היהודי להחרים את תוצרת גרמניה^[6]. בעיקר הוחרמו בארץ ישראל חברות תרופות גרמניות. כשני שלישים מתוך 652 הרופאים היהודים שהיו בארץ באותה עת הפסיקו לתת מרשמים לתרופות גרמניות.

ב-15 במרץ 1937 נערכה באצטדיון בכיכר מדיסון בניו יורק עצרת מחאה גדולה נוספת שתמכה בחרם על גרמניה הנאצית. מספר ניסיונות להפסיק את החרם, ולו רק באופן חלקי, נדחו^[7].

הן בתוך גרמניה והן מחוצה לה, החרם נתפס כצעד "תגובתי ותוקפני" של הקהילה היהודית בתגובה לרדיפות המשטר הנאצי. העיתון הבריטי "דיילי אקספרס" פרסם ב-24 במרץ 1933 את הכותרת "יהודה מכריזה מלחמה על גרמניה".

ערך מורחב – חרם אחד באפריל 1933

ב-27 במרץ 1933 הכריז שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס על שורה של "צעדי נגד חריפים" נגד יהודי גרמניה בתגובה לחרם של יהדות ארצות הברית^[8]. הוא הכריז על חרם של יום אחד נגד עסקים יהודיים בגרמניה שיתרחש ב-1 באפריל 1933, שיבוטל אם יופסק החרם נגד גרמניה הנאצית. הוא אף הזהיר שאם המחאה נגד גרמניה לא תיפסק, אזי "החרם יחודש... עד שתושמד יהדות גרמניה."

בחרם אחד באפריל 1933 הוצבו אנשי אס אה ואס אס בחזית כל עסק שהוגדר יהודי, והודיעו לכל לקוח שביקש להיכנס כי זהו עסק יהודי, אולם ההחלטה אם להיכנס נותרה בידי הלקוח, וכך היה החרם מבחינה רשמית בגדר המלצה. לובשי החולצות החומות הציבו בפתחי חנויות, מרפאות ומשרדי עורכי דין, שלטים שהודפסו בנוסח אחיד וכרוזים עם סיסמאות מוכנות מראש. משאיות מלאות אנשי אס אה וחיילים משוחררים של אגודת "קסדת הפלדה" הלאומנית עברו ברחובות ודרשו לא לקנות אצל יהודים. בנוסף, ברבעים היהודיים הכו אנשי האס אה כמה עוברי אורח שניסו לעזור ליהודים. המשטרה התערבה רק לעיתים רחוקות.

החרם לא הצליח לצמצם את ההתנכלויות ליהודים בגרמניה, ונחשב כיום לאחד האירועים שקדמו להשמדת היהודים במהלך השואה.

גרמניה הנאצית התגברה על הפגיעה הכלכלית הראשונית שחוותה עקב החרם, בעיקר בעזרת הסכם העברה ובתוכנית חשאית לחימוש צבא גרמניה הנאצית (אנ'), שהתבססה על ייצור מקומי.

במהלך המאה ה-20 נהגו יהודים בישראל ובארצות הברית להחרים מפעם לפעם מוצרים של חברות ששיתפו פעולה עם המשטר הנאצי בגרמניה, בהן פולקסווגן, מרצדס-בנץ, ב.מ.וו ותאגידים נוספים^[9].

• הסכם העברה