השיר מתאר את נוף עמק חרוד בו שוכן הקיבוץ, הכולל עצי חרוב, זית ואת מראה הגלבוע, ותמה כביכול על אדישותו של הנוף היפה ("ואל ערבו העמק נאסף / ביופי שעוד לא היה כמוהו"), אל השכול, האובדן וכאב חסרונם של הנעדרים ("אתם אינכם ולא תוכלו לשוב.../ אך החיטה צומחת שוב"). השיר מתאר את הנוף המקומי הנשקף מחלון ביתה של המחברת, כשבמקביל הוא גם כלל-ישראלי ונוגע בדימויי תנ"ך, וכן מאזכר דימויים אוניברסליים ("ועל הדשא ילד וכלבו / מואר החדר ויורדים לילות"). האזכורים מלווים בתחושות תימהון ובכאב שאין לו תקנה. במקביל, השיר מבטא תקווה לעתיד, ומתאר את המשכיות העולם עם כל הטוב שבו, חרף האובדן.
השיר נשלח להלחנה לנעמי שמר, אשר העבירה אותו לחיים ברקני וכתבה לו "השיר יפיפה, אבל קשה. מדובר בבנים שלא חזרו. אינני מסוגלת נפשית להתמודד עם השיר ואני מעבירה אותו אליך. יש בו חומר נפצי רגשי רב אבל אני תקווה שאתה עם רגישותך לנושא תוכל לנסות וגם להצליח.".
בעקבות טבח שבעה באוקטובר, הקליטו בשנת 2023 חברי הגבעטרון גרסה חדשה לשיר לכבוד חברי הקיבוצים שבתיהם נחרבו במתקפה, ושנאלצו לעזוב את קיבוצם ולעבור למגורים זמניים עד לסיום המלחמה ושיקום הקיבוצים. בגרסה החדשה, שהגה אורי רביץ[3], הם החליפו מספר מילים לנוסח ”זה לא אותו הנגב, זה לא אותו הבית, אתם אינכם ומוכרחים לשוב”[3][4]. בדצמבר אותה שנה שי המבר הוציאה ביצוע מחודש לשיר.
