האמנה בדבר אחריות בינלאומית לנזק שנגרם על ידי חפצי חלל, הידועה גם בשם אמנת אחריות החלל, היא אמנה משנת 1972 המרחיבה את כללי האחריות שנוצרו באמנת החלל החיצון משנת 1967. בשנת 1978, התרסקות הלווייןהסובייטיקוסמוס 954 בשטח קנדה הובילה לתביעה היחידה שהוגשה במסגרת האמנה.
סטטוס
אמנת האחריות נפתחה לחתימה ב-29 במרץ 1972.[1] ונכנסה לתוקף ב-1 בספטמבר 1972.[1] נכון ל-1 בינואר 2021, 98 מדינות אשררו את האמנה, ועוד 19 חתמו אך לא אשררו. בנוסף, ארבעה ארגונים בין-ממשלתיים בינלאומיים ( סוכנות החלל האירופית, הארגון האירופי לניצול לוויינים מטאורולוגיים, ארגון האינטרספוטניק הבינלאומי לתקשורת חלל, ו ארגון הלוויין האירופי לטלקומוניקציה ) הצהירו על הסכמתם לזכויות ולחובות המפורטות בהסכם.[2][3]
הוראות עיקריות
חברות לאמנה נושאות באחריות בינלאומית לכל אובייקטי החלל המשוגרים משטחן. המשמעות היא שללא קשר למי שיגר את עצם החלל, אם הוא שוגר משטחה של מדינה א', או ממתקן של מדינה א', או אם מדינה א' גרמה לשיגור, אזי מדינה א' אחראית במלואה לנזק שנגרם מאותו חפץ חלל.
שיגורים משותפים
אם שתי מדינות פועלות יחד כדי לשגר אובייקט חלל, אז שני המדינות הללו אחראיות ביחד ולחוד לנזק שהאובייקט גורם. המשמעות היא שהצד הנפגע יכול לתבוע את כל אחת משתי המדינות על מלוא סכום הנזק.
תביעות בין מדינות בלבד
תביעות לפי אמנת האחריות חייבות להיות מובאות על ידי המדינה נגד מדינה. האמנה נוצרה כדי להשלים את החוקים הלאומיים הקיימים והעתידיים המספקים פיצוי לצדדים שנפגעו מפעילות חלל. בעוד שברוב מערכות המשפט הלאומיות אדם או תאגיד רשאים להגיש תביעה נגד יחיד אחר או תאגיד אחר, על פי אמנת האחריות יש להגיש תביעות במישור המדינה בלבד. המשמעות היא שאם אדם נפגע מחפץ חלל ורוצה לבקש פיצוי על פי אמנת האחריות, על האדם לדאוג לכך שמדינתו תגיש תביעה נגד המדינה ששיגרה את חפץ החלל שגרם לנזק.
