שלא להמית אדם קודם שיעמוד לדין
(מקורות עיקריים)

מקרא	במדבר לה,יב
משנה תורה	הלכות רוצח ושמירת הנפש, א
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות לרמב"ם: לאו רצב, ספר החינוך: מצווה תט, ספר מצוות גדול: לאו קסג

האיסור להמית אדם קודם עמידה לדין הוא מצוות לא תעשה מתרי"ג מצוות לפיה אין להרוג אדם לפני שיעמוד לפני בית דין שידון בעניינו.

בספר במדבר נאמר:

וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט.

— במדבר לה, יב

כלומר, אין לעדים למעשה להרוג אדם שעשה את אחת מהעבירות המחייבות מיתה כרצח וכדומה. וכן כתבו במכילתא - ”יכול שיהרגו אותו משהרג או שנאף, תלמוד לומר ולא ימות הרוצח עד עמדו וגו'. ואפילו ראוהו בית דין הגדול שהרג יהיו כולם עדים וישאו עדותן אצל בית דין אחר שידינוהו”.

כתב ספר החינוך שמשורשי המצווה הוא שדיני נפשות צריכים דקדוק גדול, כך למשל צריכים להפך בזכות החייב מיתה כדי להצילו. לכן מזהירה התורה שבכל מקרה צריך להביא את החייב לפני בית הדין מכיוון שהעדים שראו את המקרה עלולים לרצות לחייבו על כל פנים^[1].

במצוה זו חייבים גברים כנשים, ובכל זמן. אלא שבזמן שבית המקדש קיים, צריך להביא את החוטא אל בית הדין ובזמן שאין בית המקדש קיים, ישנו רק האיסור על ההריגה.

במקרה בו אדם עבר על האיסור והרג את החייב לפני שהובא לבית הדין, אותו אדם יוגדר רוצח.

ישנם מקרים מסוימים בהם חייבים להרוג את החייב מיד, כגון דין רודף, בו התורה מצווה להרוג את החוטא למרות שלא קיבל התראה ולא הובא לבית הדין^[2].

• שלא להרוג מחויב קודם שיעמוד בדין באתר ויקיטקסט.