מטרת האיגוד הייתה לטפח ולהגן על האידאולוגיה של לאומיות גרמנית ככוח מאחד של גרמנים באשר הם, גם תושבי גרמניה וגם כאלו החיים מחוץ לגרמניה, להחיות את התודעה הפטריוטית ולטפל ולתמוך באינטרסים גרמניים בחו"ל. למרות מספרם הנמוך יחסית של חבריו, האיגוד נהנה מהשפעה לא-פרופורציונלית על גרמניה, ורעיונותיו השפיעו על הממשלה והעם הגרמניים.
האידאולוגיה של האיגוד התפתחה בהדרגה לגזענות ביולוגית, דרוויניזם חברתי (לאמארקיזם), טוהר הגזע והאמונה כי העם הגרמני זקוק לעוד מקום על מנת לשרוד (מרחב מחיה). משהתפתחה בקרב חברי האיגוד ההכרה העצמית כ"גזע עליון", הם התנגדו להתערבבות עם גזעים נחותים להשקפתם, כמו יהודים וסלאבים. האיגוד התיר בתחילה חברות של יהודים, בתנאי שהם התבוללו לחלוטין בתרבות הגרמנית. רק בשנת 1912, שמונה שנים לאחר מותו של וילהלם מאר, הצהיר האיגוד על גזענות כעקרון יסוד.
האיגוד היה נדבך בעיצוב השאיפות הגאופוליטיות-אימפריאליסטיות של גרמניה. הפרסום "לו הייתי הקיסר", שיצא מטעם האיגוד ב-1912, קרא לגרמנים לכבוש שטחים במזרח המיושבים על ידי סלאבים "נחותים", וליישב במקומם מתיישבים גרמנים, וכן קרא לגירוש של אוכלוסייה פולנית משטחים פרוסיים. במלחמת העולם הראשונה ולאחריה הציגו חברי האיגוד עמדות נִציות, ותמכו באגדת תקיעת הסכין בגב של אריך לודנדורף, שהאשים דמוקרטים וסוציאליסטים שהם בגדו בגרמניה וגרמו לכך שהגרמנים הפסידו במלחמה.
האיגוד התפרק בשנת 1939 ונטמע בתוך המפלגה הנאצית. מושגים שטבעו האיגוד ואנשיו הפכו לחלק מהשיח הנאצי, ובהם: "Lebensraum" (לבנסראום, 'מרחב מחיה'), "Drang nach Osten" (דראנג נאך אוסטן, 'הדחף מזרחה') וכן "Volksgruppe" כהגדרה למיעוטים גרמניים מחוץ לגרמניה, כלומר לא עוד מיעוט אלא קבוצה לאומית.
,_Germanic_ethnic_groups.png)
