בשנת ה'תק"א (1741) יצא עם רבו לארץ ישראל, ולאחר מכן למד אצלו בישיבת כנסת ישראל. מדברי בנו רבי שלמה, עולה כי רבו נעזר על ידו בהעלאת חידושיו על הכתב ובהגהתם.[2] לאחר פטירת רבו (ה'תק"ג - 1743) הוא נותר חבר בישיבת כנסת ישראל, ובשנת ה'תק"ט (1749) חתם יחד עם תלמידים אחרים על הקדמת הספר של רבו "ראשון לציון".
בשנת ה'תקי"ח (1758) הוא עדיין נמנה עם הלומדים בכנסת ישראל, ומחמת דוחקו הכלכלי הוכרח לצאת כשד"ר ולאסוף תרומות עבור עניי ירושלים, ולהשתכר מכך. בשליחות זו נדד כשש שנים שבמהלכן נפטרה אשתו. בסיום שליחותו עבר דרך אלכסנדריה שבמצרים והתקבל שם לרב. הוא התיידד שם עם רבי אליהו ישראל, לימים רבה של העיר, שהזכיר בספרו ראייה תלמודית לספק שהציע בפניו.[3] לאחר זמן מה הגיע אליו בנו הקטן רבי שלמה, ומשם יצאו יחד לליוורנו ושם הם ישבו בבית הגביר רבי יוסף פרנקו, אשר ייסד עבורם ישיבה בירושלים בשם "יפאר ענוים בישועה".
בשנת ה'תקל"ז (1777) אנו מוצאים אותו בין החכמים בליוורנו, מסכים על ספרים שנדפסו שם.[4] הוא נמנה בה בין חברי בית הדין ונפטר שם בשנת ה'תקמ"ה (1785).
ספריו
בנו רבי שלמה, חתנו של מהרי"ט אלגאזי, עמל רבות על כתבי אביו והוסיף עליהם הגהות ונימוקים רבים. בשנת ה'תקנ"ב (1792) הוא הוציא את כתבי אביו בשני כרכים שכללו מספר חיבורים - בכרך הראשון, שנשא את השם הכללי "מכתם לדוד", נמצאים החיבורים:
^"ילקוט הלוי" לרבי רפאל הלוי (בשנת ה'תקל"ז); "עוללות הבציר" לרבי צבי אב"ד מארגאלין (בשנת ה'תקל"ט); אגרות הרמ"ז לרבי משה זכות, "אורח חיים" לרבי אברהם חיים רודריגז, "דברי שירה" סדר הקפות שמחת תורה (בשנת ה'תק"מ); "יכין ובועז" לרבי צמח בן שלמה דוראן, ו"עץ חיים" לרבי יהודה חנין (בשנת ה'תקמ"ב); "זרע יעקב" לרבי יעקב בן נאים, "מאמר מרדכי" לרבי מרדכי כרמי ו"צמח צדיק" תיקונים (בשנת ה'תקמ"ד).
