דבורה סמסון גָנֵט (אנגלית: Deborah Samson Gannett; 17 בדצמבר1760 – 29 באפריל1827), הידועה גם בשם דבורה סמפסון,[1][2] נלחמה במסגרת הצבא הקונטיננטלי במלחמת העצמאות האמריקאית, כשהיא מחופשת לגבר. השם שאותו אימצה לצורך כך היה רוברט שורטליף. לאחר שהשתתפה במלחמה במשך 17 חודשים וזהותה האמיתית נודעה למפקדה, היא שוחררה בכבוד.
בשנת 1802 הפכה סמסון לאישה הראשונה שיצאה למסע הרצאות בארצות הברית, שבו דיברה על חוויותיה בזמן המלחמה.
היא הוכרזה כגיבורה הרשמית של חבר העמים של מסצ'וסטס ב-23 במאי 1983, וב-1985 כיבדה החברה ההיסטורית של הקפיטול של ארצות הברית את דבורה סמסון במדליית הנצחה לאחר המוות.
ילדות
דבורה סמסון נולדה ב-17 בדצמבר 1760 בעיירה פלימטון שבמסצ'וסטס.[3] סמסון הייתה אחת משבעת ילדיהם של ג'ונתן סמסון (או סמפסון) ודבורה ברדפורד.[3] שמותיהם של אחדים מאחיה ואחיותיה היו: רוברט שרטלף, אפרים, סילביה ויעקב.[4] אמה של סמסון הייתה נינתו של ויליאם ברדפורד, המושל השני של המושבה פלימות', אולם למרות הייחוס, משפחתה הייתה ענייה.[2][5]
למשפחתה של סמסון נאמר שאביה מת כשספינתו נטרפה, אך על פי הסברה הוא נטש את המשפחה כשהייתה בת חמש והיגר למחוז לינקולן שבמדינת מיין, שם חי בעוני ונפטר ב-1811.[2]
לאחר שמצאה את עצמה לבדה, לא יכלה האם לפרנס את ילדיה ולבסוף נאלצה לפזר אותם למשקי בית של חברים וקרובי משפחה, נוהג שהיה נפוץ בניו אינגלנד של המאה ה-18.[5] קרובת משפחה בשם פולר קיבלה את דבורה סמסון לביתה, אך סידור זה הגיע לקיצו כאשר נפטרה פולר כשסמסון הייתה בת שמונה.[6] בשלב זה הועברה סמסון הצעירה למשפחת הכומר ת'אצ'ר, אך גם פתרון זה לא האריך ימים כיוון שהמשפחה שאירחה אותה לא יכלה לכלכל אותה עוד.[7] בגיל עשר נאלצה להתחיל לעבוד למחייתה, כמשרתת חוזית אצל משפחת תומאס במידלבורו שבמסצ'וסטס, עד שימלאו לה שמונה עשרה שנה.[7]
ביתה של דבורה סמסון, רחוב וורהאם 280, מידלבורו
בתמורה לשירותה אצל משפחת תומאס קיבלה סמסון אוכל, לבוש ומחסה, וכן למדה מלאכות כמו טווייה ואריגה.[8][7] כמקובל לגבי נערות כפריות בתקופתה, לא קיבלה כל השכלה פורמלית, אולם בכל ערב, לאחר סיום עבודות החווה שלה, היא ביקשה מילדי המשפחה שילמדו אותה את מה שהם למדו בבית הספר.[2] היא מאוד אהבה ספרים, ועל אף שהשימוש בהם עורר ביקורת במשפחת תומאס אצלה עבדה, היא הצליחה בלימודיה עד כדי כך שכבר לפני מלאת לה שבע עשרה שנה קיבלה משרת מורה בעיירה מידלבורו.[9] כמו כן, דווח כי סמסון הייתה בעלת כישרון למכונאות וכן לעיבוד עץ, למשל בניית שרפרף חליבה וקליעת סלים.[8] בגיל שמונה עשרה, עם סיום חוזה השירות שלה, התפרנסה סמסון מהוראה בתקופות הקיץ של 1779 ו-1780 ובחורף היא עבדה כאורגת, שני מקצועות מבוקשים באותם ימים.[1][3] היא עבדה גם עבור הטברנה ספרואטס, שם נהגו להתכנס לוחמי מלחמת העצמאות של ארצות הברית, כולל בנו של הבעלים, אבנעזר, זמן לא רב לפני שקודם לדרגת קולונל.[2]
תיאור פיזי
סמסון הייתה אישה לבנה, גובהה היה מעט מעל 1.70 מטר, מעל הממוצע אפילו בהשוואה לגבר הממוצע בתקופתה. היא הייתה גבוהה בכמעט שלושים סנטימטר מהאישה הממוצעת באותה תקופה.[1][2][9] שערה היה בלונדיני, עיניה כחולות, אפה בולט, סנטרה שטוח והיא הייתה בעלת חזה קטן.[2][5] בצעירותה הייתה רזה ממרבית הנשים, לא נראתה נשית וגם לא גברית במיוחד, ויכלה לשנות את הדרך בה החברה רואה אותה על ידי שינוי לבוש פשוט.[1] בזמן העבודה בחוות משפחת תומאס נהגה ללבוש בגדי גברים, והעבודה הפיזית גרמה להתרחבות כתפיה.[2] הביוגרף שלה, הרמן מאן, שהכיר אותה אישית במשך שנים רבות,[10] כתב שהייתה זריזה וזקופת קומה, עבת מותניים ולא יפה, אולם מצד שני סיפר שכאשר לבשה מדים, נשים החשיבו אותה כגבר נאה.[11][12][13]
שירות צבאי
לעיתים קיבלו המתגייסים מענקי חתימה מהעיירה בגין מילוי מכסות הגיוס המקומיות, בעת חתימה למשך שלוש שנים או עד תום המלחמה.[14] באפריל 1782 לבשה סמסון בגדי גברים והצטרפה ליחידת צבא בעיירה מידלבורו שבמסצ'וסטס, בשם הבדוי טימותי תאיר.[1][15] היא גבתה מענק חתימה אבל לא הצטרפה אל הפלוגה שלה כמתוכנן.[5] בדיקה העלתה כי סמסון זוהתה במקרה על ידי תושבת המקום בזמן שחתמה על מסמכי הגיוס שלה כיוון שאחזה בעט באופן ייחודי שנבע מפציעה ישנה.[16] התרמית שלה נחשפה, והיא החזירה את חלק המענק אותו עדיין לא בזבזה.[16] הכנסייה הבפטיסטית שאליה השתייכה למדה על מעשיה ומשכה את חברותה, מעשה השקול לנידוי.[17]
ב-23 במאי 1782,[1][7] בגיל עשרים ואחת, התחיילה סמסון פעם נוספת. הפעם נרשמה לשירות בעיירה אקסברידג' שבמסצ'וסטס, ובשם רוברט שורטליף, שמו של אחיה הבכור (אוית גם כ - שרטליף, שירטליף, שרטלף או שרטליף).[14][18][19][20][4] היא הצטרפה לפלוגת הרגלים הקלים של רגימנט מסצ'וסטס הרביעי,[3][9] בפיקודו של קפטן ג'ורג' ווב. הוטלה עליה המשימה המסוכנת לסייר בשטחים נייטרליים כדי להביא מודיעין על הכוחות הבריטיים הנערכים במקום.[3] יחידה זו, שהורכבה מ-50 עד 60 איש, שובצה לראשונה בבלינגהאם, מסצ'וסטס, ולאחר מכן חברה לשאר הרגימנט בפיקודו של קולונל ויליאם שפרד בעיר ווסטר. פלוגות חיל רגלים קלים הייתה כוח מובחר, עם לוחמים שנבחרו במיוחד, בעלי גובה מינימלי של 1.65 מטר ויכולת להתמיד בצעדה מהירה לאורך זמן.[7][21] תפקידם היה לספק כיסוי אגפים מהיר עבור רגימנטים מתקדמים, כמו גם משימות סיור קדמי ומאסף עבור יחידות מתמרנות.[21]
ביוני 1782 הובילו סמסון ושני סמלים מחלקת רגלים של כשלושים לוחמים לסיור שהסתיים בעימות, בחלקו בקרב פנים אל פנים, עם טורים (אנ').[3] היא הובילה פשיטה שבמהלכה הצליחו לשבות 15 גברים.[3]
סמסון השתתפה בקרבות רבים, באחד מהם נורתה בכתף ונטען כי מכיוון שלא יכלה לקבל טיפול מבלי לחשוף את זהותה, השאירה את הכדור בכתפה והמשיכה למלא את חובותיה כחיילת.[7] מקורות אחרים מתארים כי סמסון נורתה בירכה ונפצעה מפגיעת חרב במצחה, והכוח במסגרתו לחמה ניצל מתבוסה עם הגעת תגבורת בראשות קולונל אבנעזר ספרואטס, שלמזלה לא זיהה אותה.[3][2] בביוגרפיה שלה מסופר כי היא העדיפה למות מאשר להיחשף, והתחננה בפני חבריה החיילים לא לקחת אותה לרופא, אך הם סירבו ואחד מהם העמיס אותה על סוסו ורכב לבית החולים.[22][23] רופא טיפל בפצע בראשה, אך היא עזבה את בית החולים מבלי לספר על הפצע בירכה.[2] סמסון ניסתה לחלץ את הכדורים מהפצע בעצמה באמצעות אולר ומחט תפירה,[5][2] הצליחה חלקית, אולם כפי שתואר בבקשותיה המאוחרות יותר לקצבה, קליע נותר ברגלה והיא מעולם לא החלימה במלואה.[23] ב-1 באפריל 1783 הוצבה סמסון מחדש לשירות, ובילתה שבעה חודשים כמשרתו האישי של הגנרל ג'ון פטרסון.[1][7]
במהלך שירותה יצאו לה מוניטין של הרץ המהיר ביותר בצבא.[9][13]
בסיום המלחמה, היחידה שלה לא פורקה אלא קיבלה משימות חדשות.[5] ב-24 ביוני הורה נשיא הקונגרס לג'ורג' וושינגטון לשלוח יחידת חיילים בפיקודו של פטרסון לפילדלפיה כדי לעזור לדכא מרד של חיילים אמריקאים שמחו על עיכובים בקבלת שכרם ובשחרורים משירות (אנ'). כך, בקיץ 1783, מצאה עצמה סמסון במבצע בפילדלפיה שבמהלכו חלתה ופיתחה חום גבוה עד כדי איבוד הכרה וחשש לחייה.[24][7][2] יש מקורות סותרים הטוענים כי סמסון מעולם לא הגיעה לפילדלפיה.[2] רופא בשם ד"ר ברנבס ביני קיבל אותה לטיפולו, הסיר את בגדיה כדי לבדוק אותה וגילה את הבד שבו השתמשה כדי לקשור את שדיה.[25][7] מבלי לחשוף את תגליתו לרשויות הצבא, הוא לקח אותה לביתו, שם טיפלו בה אשתו ובנותיו יחד עם אחות בשם פארקר.[2] כאשר החלימה סמסון ועזבה כדי להשתחרר מהצבא, נתן לה ד"ר ביני מכתב הממוען לגנרל פטרסון, שבו חשף את סודה ואת נסיבות החשיפה.[9] פטרסון סיפק לה בגדי נשים אך היא בחרה להמשיך ללבוש את מדי הצבא גם בחורף הבא.[9]
ב-23 באוקטובר 1783, לקראת סוף המלחמה, לאחר שירות של שנה וחצי, שחרר אותה הגנרל הנרי נוקס משירותה הצבאי שחרור בכבוד בווסט פוינט.[1][2][7] היא גם קיבלה סכום כסף שנועד לכסות את הוצאות הנסיעה חזרה לביתה.[5]
למרות קיומם של חוקים כנגד התחזות לגבר, סמסון לא נענשה על מעשיה ואף זכתה להערכה בעקבות תפקודה כגבר וכחייל וקיבלה מכתב הערכה ממפקדיה שמעיד על כך.[1][9] לימים הייתה סמסון לאישה היחידה שזכתה בפנסיה מלאה על שירותה בצבא המהפכה.[3]
השערות לגבי האופן בו הצליחה להסוות את זהותה
ההיסטוריון אלפרד יאנג משער כי סמסון ניצלה את הרגלי הסניטציה בצבא, לפיהם רחצה של כל הגוף הייתה נדירה, כדי להישמר מחשיפה.[1] למרות מבנה גופה שהיה עדין יחסית לגברים והעדר זקן, מעולם לא חשדו בה כאישה.[9] נאמר עליה כי הייתה רזה מהאישה הממוצעת וגבוהה מרוב הגברים בימיה, לכן לא נראתה נשית או גברית וכך יכלה להופיע כגבר או כאישה על פי הבגדים שלבשה.[1] את שדיה הסתירה סמסון על ידי קשירתם.[25] מכיוון שהיא הצטרפה ליחידה מובחרת, סביר היה שהתחפושת שלה תצליח, מכיוון שאיש לא ציפה למצוא אישה בקרב חיילים שנבחרו במיוחד בשל גודלם הגבוה מהממוצע ויכולתם הפיזית המעולה.[5]
חיי משפחה
לאחר השחרור חזרה סמסון לבית אימה, אבל עזבה זמן קצר לאחר מכן עקב ביקורת מאימה על שירותה הצבאי.[2] היא עברה לגור אצל דודתה, כשהיא שוב לובשת בגדי גברים וזו חשבה בטעות שהמבקר הוא אפרים, אחיה של דבורה סמסון.[2]
ב-7 באפריל 1785 נישאה סמסון לאיכר בנג'מין גנט (1757–1837), חקלאי מהעיירה שרון שבמסצ'וסטס.[3][7] לאחר נישואיה לגנט, חיה סמסון את השנים הראשונות לחייה האזרחיים כאשת איכר טיפוסית.[3] דבורה ובנג'מין גרו במבנה בן שלושה חדרים, וחיו בדוחק תמידי.[2] לזוג נולדו שלושה ילדים ולמרות מצבם הכלכלי הקשה הם גם אימצו ילדה יתומה.[2][7] למרות שלכאורה נישאה לאיכר מהמעמד הבינוני, לאביו נולדו ילדים רבים מכפי יכולתו לתמוך בהם והחווה שכלכלה את בנג'מין ודבורה גנט, שלושת ילדיהם הבוגרים ונתמכים נוספים כללה עם פטירתו בשנת 1811 רק כמאה אקר (כ-400 דונם), לכן כל הכנסה אותה יכלה סמסון להשיג הייתה חיונית למשפחה.[1]
סיבה נוספת למצוקה הכלכלית הייתה כפי הנראה רפואית. אדם בשם פ. פארסון נתן עדות בשבועה כי במרבית הזמן, לאורך כל ארבעים ושש השנים שבהן חיה סמסון עם בנג'מין גנט, לא יכלה לעבוד עבודה פיזית בשל כדור הרובה שנשאר בגופה מאז פציעתה במלחמה.[26] סנטור לשעבר בשם ויליאם אליס כתב כי ידע שגנט הוציא סכומי כסף גדולים במשך לפחות עשרים שנה על טיפולים רפואיים לסמסון, עקב פציעתה.[10]
לימים הפך בנם ארל למפקד במליציה ולאיש עסקים מצליח.[2] כאשר נישא ארל ובנה בית מפואר בעיירה שרון, ב-1813, שם קבעה סמסון את מקום מגוריה, הוקלה המצוקה הכלכלית.[2]
יחסה לעברה הצבאי ומסע הרצאות ציבורי
בינואר 1792, פנתה סמסון לבית המחוקקים של מדינת מסצ'וסטס בבקשה לתשלום רטרואקטיבי שנמנע הצבא מלשלם לה בגלל היותה אישה.[5] בית המחוקקים קיבל את עתירתה והמושל ג'ון הנקוק חתם עליה. בית המחוקקים העניק לה 34 פאונד בתוספת ריבית מיום שחרורה ב-1783.
ב-1797 נסעה סמסון לפילדלפיה כדי לעתור אישית לקונגרס בבקשת קצבת נכות עקב פציעתה, אולם עתירתה זו נדחתה.[1][7]
ביוני שנת 1802 יצאה סמסון לבדה למסע הרצאות במסצ'וסטס, רוד איילנד וניו יורק, מסע שארך כשנה, שבו דיברה על שירותה בזמן המלחמה, דבר שהופך אותה לאישה הראשונה שיצאה למסע הרצאות שכזה לדיבור בפני קהל.[1][3][7][19] היא התניידה במרכבה פרטית ובכל עיר או עיירה אליה הגיעה, ארגנה את הופעותיה בעצמה ודאגה לרישום וניהול הוצאותיה.[19] בהופעותיה, לאחר ששיבחה את סגולותיהם של תפקידים מגדריים מסורתיים לנשים, עזבה את הבמה, חזרה לבושה במדי הצבא שלה, וביצעה תרגילים צבאים מסובכים וקשים פיזית.[2][5] במהלך המסע נפלה למשכב לעיתים קרובות, אבל למרות זאת השלימה אותו וחזרה לביתה באפריל 1803.[7] ההערכה היא שכ-1500 איש קנו כרטיסים על מנת לראות אותה ולהקשיב לה מספרת על מעלליה כחייל, בתקופה בה "אישה ישבה בבית ותפרה, טוותה או חבצה חמאה".[19] במסע זה חתרה הן לרווח כלכלי ממכירת הכרטיסים ולהעלאת המודעות לתרומתה כדי לעזור לה במאבקה להשגת קצבה מהמדינה, והן להצדקת גיוסה לצבא כפטריוטית.[19] המסר היה מורכב, כיוון שבמקביל לגאוותה במעשיה גם התנצלה בפני הקהל על חריגתה מהנורמות החברתיות בהתחזותה לגבר.[19] אבל אפילו בעזרת ההכנסות מההרצאות הללו, בעלה והיא לא הצליחו לשלם את כל הוצאות המשפחה. גם עשרות שנים לאחר מכן, הופעה של אשה בציבור ונאום בציבור הייתה דבר חריג ולא מקובל, והמאבק למען הזכות של נשים לנאום בציבור (או צורות ביטוי אחרות כמו כתיבה בעיתון או הוצאת ספר) נחשב אחד המאבקים המוקדמים והקשים ביותר שנשים פמיניסטיות מערביות קידמו החל מאמצע המאה ה-19.
לעיתים קרובות נאלצה ללוות כסף ממשפחתה ומאחד מחבריה הטובים, פול רוויר, הידוע בשל "רכיבת החצות" שלו.[2] רוויר גם כתב מכתבים לפקידי ממשל בשמה וביקש להעניק לה קצבה בגין שירותה הצבאי ובגין פציעתה.[2] מעולם עד אותו זמן לא שולמה פנסיה צבאית לאישה, אבל רוויר כתב: "נאלצתי לברר את מצבה מאז שהיא עזבה את התחפושת הגברית ואת מדי החיילים למען הלבוש ההגון יותר של מגדרה... אנושיות וצדק מחייבים אותי לומר, שכל אדם שאיתו שוחחתי עליה, ואלו לא מעטים, מדבר עליה כאישה עם כישרונות, מוסר, אישה נאמנה ואם אוהבת".
ב-11 במרץ 1805 אישר הקונגרס את הבקשה וכלל את סמסון ברשימת מקבלי קיצבת הנכות של מסצ'וסטס, בשיעור של ארבעה דולר לחודש.[7][2]
ב-22 בפברואר 1806 כתבה סמסון שוב לרוויר וביקשה הלוואה של עשרה דולרים: "חוסר היכולת שלי ושל בני גורם לי שוב לבקש את טובתך לטובתנו על אף שאני, בהכרת תודה, מודה שזה מעורר רגשות ואני מסמיקה מהמחשבה על קבלת תשעים ותשע טובות - הנסיבות שלי מחייבות שאבקש את המאה." רוויר שלח את עשרת הדולרים. ב-1809 היא שלחה עצומה נוספת לקונגרס, וביקשה לשנות את קצבת הנכות שלה כך שתתחיל משחרורה ב-1783. אילו אושרה עתירתה, היא הייתה זוכה לפיצוי של 48.00 דולר לשנה למשך 20 שנה, סכום כולל של 960 דולר (בהתחשב באינפלציה, שקול לכ-13,800 דולר במונחי 2016). עתירתה נדחתה בתחילה, אך כשהגיעה שוב בפני הקונגרס ב-1816 אושר סכום גדול יותר של 76.80 דולר לשנה, שהסתכם לכ-1,540 דולר (כ-22,000 דולר במונחי 2016). בסכום זה היא הצליחה להחזיר את כל הלוואותיה ולשפץ את המשק המשפחתי.
באחרית ימיה, בסביבת 1820, השתנתה עמדתה והיא הפסיקה לדבר על עברה מחשש שתגרום למבוכה ציבורית.[1] ההיסטוריון יאנג משער שהסיבה לכך נעוצה בתגובת הנגד (backlash) שהתפתחה אל מול השינויים המהירים והרדיקליים שהיו באותה תקופה. ייתכן שתגובה זו כללה גם ניסיון לקבע את התפקידים המגדריים על מנת שישמשו כנקודת אחיזה לחברה האמריקאית בתוך המציאות המשתנה..[1]
פטירה
קברה של דבורה סמסון, בעיירה שרון שבמסצ'וסטס
סמסון נפטרה מקדחת צהובה ב-29 באפריל 1827 בהיותה בת כ-66.[5][12] היא נקברה בבית הקברות רוק רידג' בעיירה שרון שבמסצ'וסטס ועל מצבתה נכתב: החיילת.[7] שנות שירותה הצבאי רשומות על גבי המצבה כ-1781 עד 1783. אדמס שחקר ופרסם את הביוגרפיה המתוקנת שלה ב-1866 מדגיש כי זו טעות וסמסון התגייסה ב-1782 (כפי שגם אומרים המקורות המאוחרים יותר) ולא ב-1781.[27] שנים רבות לאחר מותה הקים הנכד שלה בקרבת מקום אנדרטה לזכרה ולזכר חיילי מלחמת האזרחים.[2]
תשלומי שארים
ארבע שנים לאחר מותה של סמסון עתר בעלה בנג'מין גנט לקונגרס לקבלת פנסיה כבן זוג של חיילת.[3] על אף שלא היו נשואים בתקופת שירותה, הוועדה המפקחת על עתירתו קבעה בשנת 1837 כי ההיסטוריה של המהפכה "לא מספקת דוגמה אחרת לגבורה נשית, נאמנות ואומץ".[3] גנט זכה לפנסיה, אך נפטר לפני שהספיק לקבל אותה.[3]
מורשת
הנצחת שמה
פסלה של סמסון בספרייה הציבורית של העיירה שרון שבמסצ'וסטסבית דבורה סמסון גנט, רחוב אייסט 7, שרון, באוגוסט 1930. מתוך אוסף לאון עבדליאן, הספרייה הציבורית של בוסטון
העיירה שרון מנציחה את סמסון בפסל המוצב מול הספרייה הציבורית, בפארק דבורה סמסון וב-בית דבורה סמסון גנט, הנמצא בבעלות פרטית ואינו פתוח לציבור. הקרקע החקלאית מסביב לבית מוגנת על מנת להבטיח שלא יתבצעו עבודות פיתוח בחווה ההיסטורית.
בשנת 1906, פלימפטון שבמסצ'וסטס, העיירה בה נולדה, הנציחה את זכרה באמצעות סניף של בנות המהפכה האמריקאית (אנ') על שם דבורה סמסון[5] וכן הציבה סלע עם כתובת זיכרון באחד הפארקים העירוניים.[28]
סנטורית אמריקאית מציגה את הצעת החוק על שם דבורה סמסון, 2017
ב-23 במאי 1983 חתם מייקל דוקאקיס, מושל מסצ'וסטס, על הצהרה המגדירה את דבורה סמסון כגיבורה הרשמית של מדינת מסצ'וסטס, והפיכתה לאדם הראשון שהוכרז כגיבור מדינה.[2]
ב-1985, החברה ההיסטורית של הקפיטול של ארצות הברית הנפיקה מדליית זיכרון לכבודה של סמסון.[2]
החל משנת 2000, דגל העיירה של פלימפטון משלב את סמסון כגיבורה הרשמית של מסצ'וסטס.
ב-2020 הקונגרס האמריקאי העביר חוק על שם דבורה סמסון העוסק בטיפול רפואי וזכויות של יוצאי צבא מובטלים, בדגש על נשים.[30][31]
מדגם אזכורים באמנות ובמדיה
ביוגרפיה בשם "The Female Review: or, Memoirs of an American Young Lady", נכתבה על ידי הרמן מאן, ופורסמה כבר ב-1797. במסגרת הכתיבה, הזמין מאן ציור בצבעי שמן שעיטר את כריכת הספר, על אף שאינו מחמיא.[2]הביוגרפיה של סמסון נערכה, הורחבה ופורסמה שוב עם הערות ותיקונים ב-1866 על ידי ג'ון אדמס, ובהקדמה מוזכרים שלושה אזכורים קודמים של סיפורה של סמסון.[32]
Portrait of Deborah: A Drama in Three Acts" (1959)" הוא מחזה מאת צ'ארלס אמרי שערך את הופעת הבכורה שלו בתיאטרון קמדן הילס, קמדן, מיין, ב-19 בפברואר 1959.[33]
I'm Deborah Sampson: A Soldier of the Revolution (1977)" מאת פטרישיה קלאפ הוא תיאור בדיוני על חייה המוקדמים של סמסון וקורותיה במלחמת העצמאות.
סמסון מתוארת בתור רוברט שורטלס, אחד החיילים הקומיים ב-The Rebel Mess in The American Revolution" (1999)", מאת קירק ווד ברומלי.
בשנת 2003, וופי גולדברג גילמה את סמסון בפרק 34 של "Liberty's Kids", פרק בשם "Deborah Sampson: Soldier of the Revolution"
אלכס מאיירס, צאצא של סמסון, פרסם את Revolutionary" (2014)", תיאור בדיוני של חייה.[34]
ההיסטוריונית והעיתונאית אליסון לי קואן הציגה את "Deborah Sampson: Continental Army soldier", הרצאה ביוגרפית באתר ההיסטורי הלאומי של כנסיית סנט פול ב-7 ביולי 2016.
מריל סטריפ כללה את סמסון בנאום שלה בוועידה הלאומית הדמוקרטית של 2016, יחד עם נשים אחרות שהשפיעו על ההיסטוריה.[35]
סיפורה של סמסון, כפי שסופר על ידי פאג'ט ברוסטר, הועלה מחדש בבכורה של העונה החמישית של "Drunk History", כאשר אוון רייצ'ל ווד גילמה את סמסון.[36]
"Cloaked in Courage: Deborah Sampson, Patriot Soldier" הוא ספר מאת בת' אנדרסון שפורסם בהוצאת Calkins Creek בשנת 2022.
"A Girl Called Samson: A Novel" הוא רומן היסטורי-בדיוני מאת איימי הרמון שפורסם בהוצאת לייק יוניון, 2023, ISBN 1542039746.
"The Memoir of a Female Soldier: Deborah Sampson's American Revolution" הוא רומן היסטורי מאת יאן לואיס נלסון בהוצאת Massaemett Media, 2023,ISBN 9798218140120.
ראו גם
קתאי ויליאמס - האישה האפרו-אמריקאית הראשונה שהתגייסה לצבא ארצות הברית (שהוקם ב-1784), בין השנים 1866–1868, בהעמידה פנים שהיא גבר.
אנה לירינג - חיילת פרוסית ששירתה כגבר בסביבת 1814 ונאלצה לעזוב את הצבא לאחר שזהותה נחשפה.
אסתר מנואל - חיילת יהודייה בצבא הפרוסי ששרתה כחייל בין השנים 1812–1815 וקיבלה את עיטור צלב הברזל.
האנה סנל - חיילת בריטית בין השנים 1745 - 1750, לחמה גם מעבר לים ולבסוף חשפה את זהותה ופרשה.
פרנצ'סקה סקאנאגאטה - קצינה בצבא האיטלקי, שירתה בין השנים 1797 - 1800 ונאלצה לפרוש כשזהותה נחשפה.
פרדריקה קריגר - חיילת בצבא הפרוסי, שירתה בין השנים 1813 - 1815 במהלכן קיבלה אישור לשרת על אף שזהותה נחשפה.
לקריאה נוספת
"McGovern, Ann, and Harold Goodwin. "The Secret Soldier: The Story of Deborah Sampson. ניו יורק: Scholastic Inc, 1975. מסת"ב 0-590-32176-5 מיועד לנוער. (באנגלית)
"All the Daring of the Soldier: Women of the Civil War Armies", מאת ההיסטוריונית Leonard, Elizabeth D. ניו יורק: WW Norton & Co, 1999. מסת"ב 0-393-04712-1. (באנגלית)
"Glory, Passion, and Principle: The Story of Eight Remarkable Women at the Core of the American Revolution", מאת Melissa Lukeman Bohrer. ניו יורק: Atria Books, 2003. מסת"ב 0-743-45330-1. (באנגלית)
"Masquerade: The Life and Times of Deborah Sampson, Continental Soldier", ביוגרפיה מאת ההיסטוריון Young Alfred F. שפורסמה ב-2005, Vintage Books. מסת"ב 978-0679761853
"Soldier's Secret: The Story of Deborah Sampson" מאת Sheila Solomon Klass. ניו יורק: הנרי הולט, 2009. מסת"ב 9780805082005. מיועד לנוער. (באנגלית)
Herman Mann, Editor: John Adams Vinton, introduction and notes to Herman Mann's original book (ע), Female review: or, Memoirs of an American young lady, 1866 / 1797. הספר מכיל את הביוגרפיה המקורית של דבורה סמסון, שנכתבה על ידי הרמן מאן ופורסמה לראשונה ב-1797, ויש האומרים שאינה מדויקת עובדתית.[1][2][37] אולם הוא מכיל גם תוספות ותיקונים, הקדמה היסטורית מפורטת, הערות שוליים והרחבות שנכתבו על ידי עורך בשם ג'והן אדמס ווינטון ופורסמו ב-1866. אדמס כתב כי הספר הערוך מכיל את תוצאות מחקריו וכן תיקונים מאת סמסון עצמה, מאת המחבר המקורי ומאת בנו של המחבר.[10](באנגלית).
Deborah Sampson - National Women's History Museum מאת Debra Michals, נכתב ב-2015, עודכן ב-2023 (באנגלית).
^ 123456Astrid M. Fellner, Leopold Lippert, Ralph J. Poole (ע), The Theatricality of Sexual Difference in Late-Eighteenth-Century America
Deborah Sampson’s Staged Gender Masquerade, The Politics of Gender in Early American Theater, transcript Verlag., 2021, עמ' 129, 131-135, 137. (באנגלית)
