בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים נערכה סדרה של גיחות צילום מצריות מעל הנגב, לשם איסוף מודיעין. חלק מהגיחות שילבו במסלולן את הכור הגרעיני בדימונה. חיל האוויר הישראלי ניסה לירט בדרכים שונות את המטוסים המצריים, אך ללא הצלחה. הגיחות שבוצעו מדי ימים אחדים וחוסר האונים של חיל האוויר ביירוטם הגבירו את המתח והחרדה בישראל.
רקע
ב-15 במאי צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני. בכך הכניס נשיא מצרים את ישראל למצב חירום, שכונה "תקופת ההמתנה" שבמהלכה חלה הסלמה מהירה ביחסי המדינות עד לפרוץ המלחמה.
בהדרגה הלך וגדל הכוח המצרי שזרם לתוך סיני, ובעקבות זאת גייס צה"ל כוחות מילואים והציב אותם מול הגבול המצרי. ב־17 במאי דרש נשיא מצרים ממפקד כוח החירום של האו"ם בסיני וברצועת עזה שכוחותיו יעזבו את קווי הגבול, וב-22 במאי פינו 4,000 חיילי כוח החירום של האו"ם את עמדותיהם שחצצו בין צבא מצרים לצה"ל. ב־23 במאי סגרה מצרים את מצרי טיראן למעבר ספינות ישראליות על ידי הצבת תותח ארוך טווח שאמור היה להטביע אוניות ישראליות שינסו לעבור. סגירת מצרי טיראן הייתה מבחינתה של ישראל עילה למלחמה.
החל מאמצע מאי ובמקביל לפעילות המאיימת ולהצהרות של מדינאים ערביים, הזניקה מצרים מטוסי צילום שחצו את גבול סיני במסלול עמוק לתוך הנגב והגבירו את תחושת החרום בישראל.
הגיחות המצריות
גיחת הצילום המצרית הראשונה שהתגלתה על ידי מערך הבקרה הישראלי הייתה ב-17 במאי1967. זוג המטוסים המצריים המריאו משדה התעופה ע'רדקה וטסו בנתיבים אזרחיים ובמהירות של מטוס נוסעים מדרום לישראל ומעל לשטח ירדן. לאחר מכן טיפסו לגובה רב, הגבירו מהירות וחצו את כל רוחבו של הנגב מגבול ירדן ועד גבול מצרים. בתגובה הזניק חיל האוויר זוג מטוסי מיראז' 3 מטייסת 101 שטיפסו לגובה רב וניסו ליירט את המטוסים המצריים. המיראז'ים, שנשאו עליהם מכלי דלק חיצוניים נתיקים, לא הצליחו לעלות לגובה של המיגים ולא הצליחו לרדוף אחריהם. בינתיים הוזנק זוג מיראז'ים נוסף מטייסת 119 שניסו לנהל גם הם מרדף אל תוך סיני. לבסוף לקראת נחיתת המטוסים המצריים בביר גפגפה חזרו המיראז'ים לישראל מבלי שהצליחו להפיל את המטוסים המצריים.
לאחר גיחת צילום זו יזמו המצרים סדרה של גיחות רבות נוספות בעיקר מעל שטח הנגב. הגיחות נעשו בהפרשים של ימים בודדים זה מזה על ידי מטוס מיג 21 ללא חימוש וללא מכלי דלק נתיקים, כשפוד צילום חיצוני צמוד לגחונו. לחלק מהגיחות התלווה מיג 21 נוסף להגנת מטוס הצילום. מטוס הליווי טס גם הוא ללא מטען אלא עם טילי אוויר אוויר בלבד. מאחר שהמיגים היו נקיים ממטען התאפשרה טיסתם בגובה רב של 50,000 רגל ובמהירות גבוהה מאוד של 1.7 עד 2 מאך. המיגים המריאו בכל פעם משדה תעופה מצרי אחר ומסלול הטיסה שלו היה שונה מגיחה לגיחה. בכך התקשה על חיל האוויר הישראלי לאתר גיחות צילום חודרות מבעוד מועד. בנוסף הזניקו המצרים בחלק מהפעמים זמן קצר לפני גיחת הצילום, זוג מטוסי מיג 21 אחר שיבצע חדירת הסחה ונמלט ובכך הביא לניהול מרדפי שווא של מטוסי מיראז' ישראלים. אחת הגיחות המשמעותיות ארעה ב-26 במאי שבו חדרו זוג מטוסי צילום בטיסה ישירה אל עבר הכור בדימונה. מעל הכור ביצעו פניה בחזרה לכיוון מערב. בינתיים הוזנקו זוג מטוסי מיראז' מטייסת 101 ובהם סא"ל דוד עברי וסגן גיורא אפשטיין. לאחר מרדף ממושך אל תוך סיני שבמהלכו הנמיך מטוס המיג, הצליח אפשטיין לנעול טיל אוויר-אוויר על המיג אך לא קיבל אישור ירי מהבקרה האווירית מחשש שהפלה מעל שטח סיני תביא להסלמה נוספת ביחסים המתוחים עם מצרים.
בתגובה לגיחות הצילום, ומחשש לתקיפת המרכז למחקר גרעיני בדימונה, הוכנסו לכוננות הזנקה מיידית ב-27 במאי כל שלוש טייסות מיראז' 3, שהיה מטוס הירוט המתקדם ביותר שברשות ישראל. במקביל להעלאת הכוננות נקבע סבב פטרולים של שלוש הטייסות מעל הנגב והוצבו מטוסי מיראז' גם בבסיס חצרים הדרומי שהיה בשלבי הקמה וטרם הושמש, וזאת במטרה לקצר את זמני ההזנקה. בכל פעם שנתגלתה חדירה של גיחות הצילום הוזנקו מטוסי מיראז' לעבר המטוסים אך מטוסי המיראז', גם כשטסו בתנאים אופטימליים, התקשו לעלות לגובה הטיסה של המיג 21R ולאחר תמרונים שונים חזרו לנחיתה מבלי שהצליחו להגיע לעמדת יירוט. סוללות טילי ההוק הישראליות שיגרו ככל הנראה גם הן מספר טילים כנגד מטוסי הצילום אך מטוסי הצילום טסו מחוץ למעטפת הביצועים של הטילים והם נפלו בטרם הגיעו אליהם. הגיחות כונו בחיל האוויר "גיחות מריטת עצבים".
ניסיון ירוט באמצעות מיג 21
מטוס מיג 21 עמו תוכנן ירוט מטוסי הצילום המצריים
לאחר שנראה היה שגם בתנאי טיסה אופטימליים יתקשו מטוסי המיראז' ליירט את מטוסי המיג המצריים, ולנוכח ריבוי החדירות למרחב האווירי הישראלי, העלה מפקד בסיס חצוראל"םבני פלד רעיון לנסות ולהשתמש במטוס המיג 21 העיראקי שהועבר לישראל על ידי מוניר רדפא מספר חודשים קודם לכן באוגוסט 1966. לצורך כך ביצעו מהנדסי רפא"ל במיג התאמות לנשיאת טיל אוויר-אוויר מתוצרת ישראל מדגם שפריר. בתחילת יוני הותקנו במיג שני טילי שפריר 2 שהיו טילים נסיוניים וטרם הוכרזו כמבצעיים. מהמיג הוסר מכל הדלק החיצוני כדי לשפר ביצועיו. על גג מבנה הטייסת הותקן צופר אזעקה בעל צליל מיוחד שיופעל במקרה של הזנקת המיג. לאחר השלמת ההכנות הוצב המיג בעמדת הירוט של בסיס חצור בכוננות הזנקה מיידית כשהוא צבוע בצבעי אדום בוהקים כדי למנוע הפלתו על ידי מטוסים ישראליים, כשבו סא"ל דני שפירא. לאחר שלושה ימים של כוננות של המיג, שבהם המצרים לא יזמו גיחת צילום, פרצה מלחמת ששת הימים. ביומה הראשון של המלחמה השמיד חיל האוויר הישראלי את רוב חיל האוויר המצרי ובכך תם הצורך בסיכול גיחות הצילום המצריות.
השפעת הגיחות
הטיסות התכופות שחדרו לשטחי הנגב הגבירו בישראל את התסכול והחרדה לקראת המלחמה המתקרבת. טיסות הצילום המצריות נפסקו באחת עם פרוץ המלחמה שבה הושמד רוב חיל האוויר המצרי במבצע מוקד.
