גוּמְלוּכִּיָה (בערבית: الجملوكية) הוא מונח המתאר "רפובליקה מלוכנית", צורת שלטון בעולם הערבי, אשר לכאורה היא רפובליקנית אך בפועל מעבירה את השלטון בירושה בתוך המשפחה, לרוב מאב לבן.
במדינות שונות בעולם הערבי השלטון עובר מאב לבנו. במונרכיות הערביות יורש העצר הוא תפקיד רשמי וזהותו ידועה מראש לפי סדר הירושה. לעומת זאת ברפובליקות הערביות לא כך אמור להיות הדבר. אף על פי כן, בסוריה השלטון כן עבר מאב לבנו. חאפז אל-אסד שלט במשך 30 שנה ולאחריו השלטון עבר לבנו, בשאר-אל אסד, אשר שולט בה למעלה מ-20 שנה. מקרה זה בולט במיוחד כי בכורו של חאפז, באסל אל-אסד הוא זה שיועד לרשת את אביו. בשל מותו המוקדם בתאונת דרכים, דווקא אחיו בשאר מצא את דרכו לתפקיד. במצרים, השפעתם של בניו של הנשיא חוסני מובארכ, עלאא וגמאל, הלכה וגברה עם זקנתו של אביהם[1]. יומרותיהם לרשת אותו סתרו את המקובל במשטר המצרי, שם הנשיא מוחלף על ידי סגנו, מאז מהפכת הקצינים החופשיים שהדיחה את המלך פארוק. למובארכ, לעומת זאת, לא היה סגן, וסלילת הדרך לבניו, ובייחוד לגמאל, נתפסה כ"צעידה לאחור".
ישנן דוגמאות נוספות למצב זה, אך מובהקות פחות. למשל, עלי עבדאללה סאלח היה נשיא תימן במשך 22 שנה, ובסוף שלטונו הכין את הקרקע להעברת השלטון לבנו, אחמד, מפקד משמר הרפובליקה. המהלך לא הושלם בעקבות ההפיכה בתימן בשנת 2011. בנוסף, עבד אל-עזיז בותפליקה, שהיה נשיא אלג'יריה למשך 20 שנה, נתן לאחיו הצעיר, סעיד, סמכויות הולכות וגוברות, והוא היה ידוע כ"איש החזק" מאחורי הקלעים, החזיק בשליטה רחבה בענייני המדינה, לרבות מינויים פוליטיים חשובים וקיבל החלטות בשם הנשיא. גם בלוב השכנה, הרודן מועמר קדאפי, מינה את בני משפחתו לעמדות כוח, תוך ניסיון להעביר את השלטון לאחד מבניו, במיוחד סיף אל-אסלאם. עיראק נשלטה ביד ברזל בידי סדאם חוסיין, ושילב בני משפחה בתפקידי מפתח כדי להבטיח נאמנות ולמנוע התנגדות פנימית. בניו, עודאי וקוסאי, היו בעלי חשיבות במערכות הביטחון והתקשורת, ונחשבו ליורשיו הטבעיים של סאדם. לבנון גם הוזכרה בהקשר זה, היות שבמדינה התרחשו חילופי שלטון בתוך משפחת ג'ומאייל, כשבשנות ה-80 הנשיאות עברה מבשיר ג'ומאייל לאחיו אמין. שניהם בניו של פייר ג'ומאייל, מייסד מפלגת הפלנגות הנוצריות. גם חברים אחרים במשפחה הפכו לשרים בכירים כמו פייר אמין ג'ומאייל, או חברי פרלמנט כמו סאמי, נדים וסולאנז' ג'ומאייל.
טביעת המונח
סעד אל-דין אבראהים, 2009
ביום שישי ה-30 ביוני2001 הוציא ד"ר סעד אל-דין אבראהים מאמר פרי עטו בשם "גומלוכיה: תרומת העולם הערבי למדע המדינה" למגזין מג'אלה. את המאמר כתב לבקשת עבד אל-רחמן אל-ראשד, העורך הראשי של המגזין הלונדוני "אל-מג'אלה" (אנ'). במאמרו זה טבע אבראהים את המונח גומלוכיה, שלטון רפובליקני-מלוכני. בערבית, גומלוכיה הוא הלחם בסיסים בין המילים רפובליקה (גוּמְהוּריָה; בערבית: جمهورية) עם מלוכה (מוּלוּכּיָה; בערבית: ملكية). במאמר התייחס סעד אל-דין אבראהים אל הגומלוכיה כהמצאה ערבית ייחודית. הוא תיאר את ה"דמוקרטיות" הערביות כצורת שלטון בה אבות מורישים לבניהם את השלטון. המונח נקבע באופן סרקסטי ומבקר את התפיסה הרודנית בעולם הערבי. לדבריו כך גם במצרים מתקיימת "דמוקרטיה" מעין זו, והעם חופשי לבחור מי משני בניו של מובארכ יהיה השליט הבא.
המאמר התמקד בחמש מדינות: עיראק, סוריה, תימן, לוב ומצרים. בחזית הופיעה תמונה של קצין ערבי החובש על ראשו כתר מלכותי. במאמר סקר סעד אל-דין אבראהים איך עלה האב לשלטון בכל אחת מהמדינות הללו באמצעות הפיכה, ולא באמצעות הצבעה, תוך שימוש בבחירות סמליות ופיקטיביות כדי להכשיר את ההפיכה והדחת השליט הקודם. המערכת מתחילה "רפובליקנית" בחוקה ועל הנייר, ואז הופכת במציאות, בהונאה, לשלטון מלוכני העובר בירושה. בשלב הבא, כל אחד מהם בשיטתו שלו נפטר ממתנגדיו ויריביו, תוך תהליך הכנת הבמה לעליית בנו.
את הצד הרפובליקאי מייצגים מספר סמלים שלטוניים. הפרלמנט המייצג כביכול את העם למעשה משמש כחותמת גומי לכל החלטה וגחמה של הנשיא. בבחירות השלטון נבחר באופן עממי אחת למספר שנים ולמעשה הציבור נוטל תפקיד בבחירת השלטון. למעשה מדובר בלא יותר יותר ממהתלה מתמשכת בהן זוכה הנשיא לשיעורי תמיכה ענקיים שלעיתים מתקרבים ל-100%, תוך זיוף קיצוני של התוצאות. כמו כן קיימת חוקה, מסמך משפטי מכונן ומחייב אשר לכאורה מגן על זכויות האדם והאזרח של תושבי המדינה. בפועל החוקה מוכפפת לתכתיבים של הנשיא ונאכפת על ידי המנגנונים שלו. במדינות ערביות מסוימות אף נקבעו תקנות חירום למשך עשרות שנים. את הצד "המלכותי" מייצג עליית כוחם של קרובי משפחתו של הנשיא, בפרט בניו ובעיקר בנו הבכור. במצרים על החשש שבנו של חוסני מובארכ, גמאל מובארכ, יעלה לשלטון כפי שעלה בשאר אל אסד בנו של חאפז אל אסד. שני בניו של מובארכ צברו בעשור האחרון לשלטונו הון, השפעה וכוח גדול במיוחד בשלטון המצרי. גמאל בנו אף סומן כמי שעתיד לרשת אותו. סביב בניו הצטברה שכבת מקורבים עבה, בהם אנשי עסקים ופעילים פוליטיים, שניהלו את המנגנונים באופן מסואב ולעיתים מושחת[2].
במצרים, מכורתו של המחבר, המקרה בלט במיוחד. החל משנת 2002 גמאל מובארכ כיהן כראש הוועדה הפוליטית של המפלגה השלטת במצרים, והוא נחשב לאדם השלישי בכוחו במפלגה. לשם חיזוק נוסף במעמדו, הועברו במרץ2007 שלושים וארבעה תיקונים בחוקה המצרית אשר יאפשרו את העברת השלטון מהאב לבנו, במדינה שבאופן רשמי היא רפובליקה. היו שטענו כי ארצות הברית תמכה בצעדים אלו והייתה מעוניינת לראות את מובראכ הבן מחליף בנשיאות את אביו, כיוון שהיווה אלטרנטיבה מתונה יחסית לתנועות האופוזיציה המוסלמיות במצרים.
הממשל במצרים גינה בחריפות את המאמר והכחיש כי מובארכ עומד להוריש את השלטון לגמאל בנו. עותקים של המגזין נעלמו במהירות מהשוק המצרי עוד לפני השעה 12 בצהריים. זמן קצר אחרי פרסום המאמר, נעצר אבראהים על ידי שלטונות מצרים. עוד באותו הלילה כוח ביטחון של 200 חמושים הקיפו את וילה מס' 1 בכיכר נאצר שבשכונת אל-מעאדי בקהיר, כדי לעצור את סעד אל-דין אבראהים[3]. כך החלו פרשיות משפטית מתגלגלות בהן אבראהים הועמד כמה פעמים לדין, ושוחרר רק לאחר התערבות נשיא ארצות הברית, ג'ורג' ווקר בוש, אשר עיכב את סיוע ארצות הברית למצרים.
ב-2004 תנועת "כפאיה" הקימה מחאות בתביעה שחוסני מובארכ לא יוריש את השלטון לבנו גמאל. זאת מן הטעם הפשוט שמצרים אינה מלוכה, אלא רפובליקה[4]. הייתה זו ההתנגדות המאורגנת הראשונה להפיכת מצרים לגומלוכיה.
המחאות בעולם הערבי
קריקטוריה של קרלוס לטוף: בנו של מובארכ צופה בו בעת המשפט; על חולצתו רשום "I ❤️ SCAF"
חוץ ממשפחת מובארכ במצרים ומשפחת אסד בסוריה בעולם הערבי היו שליטים נוספים שניסו להעביר את השלטון לבניהם. כך למשל בעיראק, סדאם חוסיין ייעד את בכורו עודאי לרשת אותו, וגם לאחיו קוסאי הייתה השפעה רבה במדינה. בתימן, עלי עבדאללה סאלח ייעד את בנו אחמד עלי עבדאללה לירושה[5]. רודן לוב, מועמר קדאפי, ייעד את בנו סיף אל-אסלאם לרשת אותו. עם זאת, מחאות האביב הערבי טרפו את הקלפים בעבור כל אלה. ההתנגדות לגומלוגיה נישאה בפי המפגינים של המהפכות האביב הערבי ובייחוד במהפכה במצרים של שנת 2011.
לבסוף לאחר כמעט 30 שנות שלטון מובארכ מינה סגן שאינו בנו. ב-29 בינואר2011, בעקבות ההפגנות במצרים, מונה עומר סולימאן לסגן הנשיא. משההפגנות לא שכחו, גמאל מובראכ הודיע בפומבי כי לא יתמודד על הנשיאות[6].
על אף שהן גומלוכיות, מדינות ערביות המנוהלות על ידי ממסד צבאי איתן כמו אלג'יריה, מצרים וסודאן, שאינו בשליטת המשפחה כמו בסוריה, לבסוף הפילו את שליטיהם הוותיקים. בשלוש המדינות הממסד הצבאי הסיר את תמיכתו בנשיא שהפך לנטל על הממסד הצבאי. כך קרה לחוסני מובארכ כשהגנרל מוחמד חוסיין טנטאווי סירב לדכא באלימות את ההפגנות. באופן דומה גם לעבד אל עזיז בוטפליקה ועומר אל-בשיר, שם הממסד נותר על רגליו והשליטים הודחו. זאת בניגוד לממסד הצבאי הסורי, שהפך למשמר משפחתי ומגזרי, עוד מימי האב חאפז אל-אסד[7].
