הגבול מתחיל בצפון במשולש גבולות עם טורקיה. לאחר מכן הוא ממשיך דרומה בזיגזג דרך הרי זגרוס לכיוון דרום-מזרח, למעט קטעים קצרים בהם הוא מנצל נהרות (כגון נהר דיאלא) ובליטה של שטח עיראקי ממזרח לסולימאניה. ממזרח לאל-אמארה נפסקים הקווים הבלתי סדירים, והגבול ממשיך דרומה דרך ארבעה קווים ישרים דרך ביצות עד לנהר אל-חיין. הגבול עוקב אחרי נהר זה לזמן קצר עד לשט אל-ערב, ועוקב אחרי דרך העמק שלו עד המפרץ הפרסי.
היסטוריה
התקופה העות'מאנית (1500–1920)
האימפריה העות'מאנית כבשה חלק גדול מעיראק של היום מהאימפריה הספווית הפרסית ב-1555. המלחמה הסתיימה בשלום עמאסיה, באמצעותו אושר השלטון העות'מאני במסופוטמיה.[2] השליטה העות'מאנית במסופוטמיה התחזקה בעקבות המלחמה העות'מאנית–ספאווית 1623–1639, שהסתיימה בהסכם זוהאב,[3][4][5][6] שקבע כי הגבול בין שתי האימפריות יעבור בין הרי זגרוס לחידקל, אם כי הוא לא שורטט במדויק.[7]
במהלך המלחמה העות'מאנית–הוטקית (1722–1727) פלשו העות'מאנים לאיראן בברית עם רוסיה, והשיגו חלקים נרחבים מצפון-מערב איראן בהסכם המדן.[7] מלחמה נוספת באה בעקבותיה בשנות ה-40 של המאה ה-18, אשר הסתיימה בחוזה קרדן ב-1746, אשר החזיר לאיראן את המחוזות המערביים והחזיר את הגבול לזה מהסכם זוהאב.[7][8]
מפה מפורטת של הגבול בשט אל-ערב.
המלחמה העות'מאנית-פרסית (1821–1823) הסתיימה עם החתימה על הסכם ארזורום הראשון, שאישר מחדש את גבול זוהאב.[9][10][7] ועדת גבול שבה היו מעורבים פקידים איראנים, עות'מאניים, רוסים ובריטים סייעה בתיחום הגבול, וכתוצאה מכך הסכם ארזורום השני מ-1847 אשר אישר את גבול זוהאב עם כמה שינויים קטנים.[11][7] האמנה החדשה העלתה לראשונה את סוגיית נתיב המים שט אל-ערב. הגבול נקבע בגדה המזרחית של הנהר כך שכל נתיב המים נשאר בשליטה עות'מאנית, אך "לכלי שיט פרסיים תהיה הזכות לנווט בחופשיות ללא צורך בקבלת רשות או הפרעה".[7] ועדת הגבול חידשה את עבודתה בשנים הבאות, ולאחר עבודה רבה ומחלוקת קרטוגרפית הופקה מפה מפורטת ב-1869.[7]
למרות עבודת הוועדה נמשכו המחלוקות בנוגע לגבול המדויק. העות'מאנים ואיראן הסכימו לעבוד על תיחום מדויק יותר ב-1911 על פי דרישת רוסיה ובריטניה, שלשתיהן היו שאיפות קולוניאליות באזור.[7][12][13][14] מנובמבר 1913 עד אוקטובר 1914 ייסדה הוועדה את פרוטוקול קונסטנטינופול, שסיפק תיחום מפורט של הגבול כולו ואישר את השליטה העות'מאנית בשט אל-ערב.[7] באופן כללי הקו היה אמור לעקוב אחר הגדה המזרחית של נתיב המים, למעט באזור המקיף את העיירה האיראנית ח'וראמשהר, שם הוא היה אמור לעבור בדרך העמק.[7] ועדת הגבול סקרה את הגבול על הקרקע, תחמה אותו בעמודים והפיקה סדרה מפורטת של מפות המתארות את הגבול המאושר.[7]
איראן ערערה על הגבול ב-1934 בפני חבר הלאומים, כאשר תוקף הסכם ארזורום ופרוטוקול קונסטנטינופול הוטלו בספק.[7] הסכסוך הוכרע בשנת 1937, בהתאם לקווים הכלליים של הגבול הישן, למעט האזור שמסביב לעיירה האיראנית אבאדאן, שם הועבר הגבול מהגדה המזרחית לדרך העמק, כפי שנעשה בסביבות ח'וראמשהר עשרים שנים קודם לכן.[7][15]
הערעור אמנם פתר את התלונות הגדולות של איראן, אך היא לא הצליחה להגיב לסוגיית חופש הניווט בשט אל-ערב. הנושא התעורר בעשורים הבאים, כאשר עיראק אימצה מדיניות חוץ אסרטיבית יותר בשנות ה-70 בעקבות עלייתו של סדאם חוסיין. בשנת 1969 ביטלה איראן את האמנה משנת 1937, וכתוצאה מכך התעוררו התנגשויות בין המדינות בשנים 1974–1975.[15][16][17] כנקמה תמכה עיראק בבדלניםערבים בפרובינצייתח'וזסתאן העשירה בנפט, ואיראן תמכה במורדים הכורדים בעיראק.[18] בהסכם אלג'יר, הסכם שלום שנחתם ב-6 במרץ1975, התחייבו שני הצדדים לתחום את הגבול, הן ביבשה והן בשט אל-ערב, בהתבסס על הסכם ארזורום ופרוטוקול קונסטנטינופול.[7][19] הסכם נוסף נחתם בבגדאד באותה שנה, המאשר את הסכם אלג'יר, יחד עם מפות המסמנות את הגבול.[7]
^'The Reign of Suleiman the Magnificent, 1520–1566', V.J. Parry, in A History of the Ottoman Empire to 1730, ed. M.A. Cook (Cambridge University Press, 1976), 94.
^Kia, Mehrdad (2017). The Ottoman Empire: A Historical Encyclopedia. ABC-CLIO. p. 46. ISBN978-1610693899.
^Somel, Selçuk Akşin, Historical Dictionary of the Ottoman Empire, (Scarecrow Press Inc., 2003), 306
^Meri, Josef W.; Bacharach, Jere L. (2006). Medieval Islamic Civilization: L-Z, index. Taylor & Francis. p. 581. ISBN978-0415966924.
^Ateş, Sabri (2013). Ottoman-Iranian Borderlands: Making a Boundary, 1843–1914. New York: Cambridge University Press. p. 49. ISBN9781107033658.
^Mikaberidze, Alexander (2011). Conflict and Conquest in the Islamic World: A Historical Encyclopedia. Santa Barbara, CA: ABC-CLIO. p. 301. ISBN9781598843361.
^Victor Prescott and Gillian D. Triggs, International Frontiers and Boundaries: Law, Politics and Geography (Martinus Nijhoff Publishers, 2008: מסת"ב 90-04-16785-4), p. 6.
^Kazemzadeh, Firuz. Russia and Britain in Persia, 1864–1914: A Study in Imperialism. New Haven, CT: Yale University Press, 1968.
^Siegel, Jennifer. Endgame: Britain, Russia, and the Final Struggle for Central Asia. London and New York: Tauris, 2002.
^White, John Albert. Transition to Global Rivalry: Alliance Diplomacy and the Quadruple Entente, 1895–1907. Cambridge, U.K., and New York: Cambridge University Press, 1995.
