ג'רג' דוז'ה
Makfalvi Dózsa György

לידה	1470 דאלנוק, ברומנית - דלניק, נסיכות טרנסילבניה, כיום במחוז קובאסנה, טרנסילבניה, רומניה
הוצאה להורג	20 ביולי 1514 (בגיל 44 בערך) טמשוואר (טימישוארה), חבל באנאט, ממלכת הונגריה, כיום ברומניה
מדינה	הונגריה

ג'רג' דוז'ה מקפלוואי או גיירג' דושה הסקלרי (בהונגרית: Makfalvai Dózsa György, ברומנית: Gheorghe Doja - גאורגה דוז'ה, בלטינית: Georgius Dosa Siculus de Makfalva, בסלובקית: Juraj Dóža Sikul;‏ 1470 בערך, דלנוק או דלניק, ארץ הסקלרים, טרנסילבניה – 20 ביולי 1514 טימישוארה) היה איש צבא הונגרי סקלרי (עם בעל שפה ותודעה הונגרית) וככל הנראה, מהאצולה הנמוכה, יליד טרנסילבניה, שעמד בראש התקוממות איכרים נגד המגנאטים ההונגרים בשנת 1514, הידועה כמלחמת האיכרים בראשות גיירג' דוז'ה.

כשקרא האפיפיור לאו העשירי למסע צלב נגד איום הטורקים העות'מאנים שתחת דגל האסלאם המשיכו במסעות כיבוש באירופה, בימי המלך אולאסלו השני של הונגריה, בשנת 1513 הוטל על גיירג' דוז'ה, קצין סקלרי שהצטיין בעבר במלחמות בטורקים, לארגן חיל מורכב בעיקר מסקלרים על מנת שישתתף במסע הצלב. גויסו לא רק סקלרים אלא גם איכרים הונגרים אחרים, כפריים רומנים, סלובקים, רוסינים וסרבים וקרואטים משטחי טרנסילבניה, מרמורוש, טרנסקרפטיה ובאנאט. באמצעות השתתפותם ב"מלחמת הקודש" שאפו איכרים אלה לשפר את מצבם הכלכלי והחברתי. בסופו של דבר תוכנית מסע הצלב לא יצאה לפועל והאצולה ההונגרית בטרנסילבניה, באנאט ובממלכה ההונגרית, ביקשה להחזיק את האיכרים ולנצלם באחוזותיהם. סופו של דוז'ה היה אכזרי: המרד שהוא הוביל דוכא, והוא נתפס, ועונה קשות והוצא להורג בעיני העם, יחד עם חבריו להנהגת המרד. בעיני מחנהו הוא הפך לדמות קדוש מעונה נוצרי ובעיני האצילים הוא נחשב לפושע מסוכן שקיבל את העונש הראוי על מעשיהם האלימים נגד אדוניהם. ההיסטוריוגרפיה הקומוניסטית ראתה בו מאוחר יותר גבור של מלחמת המעמדות ושל המאבק לחירות נגד הפאודליזם.

ערך מורחב – מלחמת האיכרים בראשות גיירג' דוז'ה

גיירג' דוז'ה נולד בדאלנוק, כיום דלניק, במחוז קובאסנה של היום, אז חבל הכיסא קזד או קיזד (Kézdszék) בארץ הסקלרים שבמזרח טרנסילבניה, למרגלות הרי בודוק. הוא בילה את שנות חייו הראשונות בכפר הולדתו בחברת אחיו ואחרי מות אביו עבר לגור בכפר מאקשה (Maksa). (ברומנית:מואקשהMoacșa).^[1][2]

בזמנו נודע כ "ג'רג' הסקלרי" - "גיירג' סייקיי" ("Székely György" או "Georgius Zekel") והוא קרא כך לעצמו. שמו האמיתי לא הופיע במרבית המקורות והמקום המדויק של מוצאו לא היה ברור. הנה למשל קטע מנאומו ביישוב גלד:

אל תושבי הרוזנות פשט וסולנוק, גאורגיוס סקל, חייל אמיץ, בברכת האומה, מנהיג ומפקד עליון של הצלבנים, נתינו של מלך הונגריה בלבד, ולא של האדונים,... שלום!

ייתכן שהוא השתתף במרד הסלקרים משנת 1506, מה שהביא לו שם של "שודד ידוע בכל ממלכת טרנסילבניה"^[3] עם זאת, תעודה חתומה ב-17 ביולי 1507 על ידי לנארט בארלאבאשי, ווייבוד המשנה של טרנסילבניה ורוזן משנה של הסקלרים, הזכירה את שמו האמיתי של דוז'ה בשפה הלטינית - Georgius Dosa Siculus de Makfalva in Sede Maros - כלומר ג'רג' דושה הסקלרי איש מאקפאלווה בחבל ("כיסא") מארוש (מורש)". לפי תעודה זו יוצא כי דוז'ה היה בן למשפחת דושה או דוז'ה ממאקפאלווה, שהייתה ענף של המשפחה הסקלרית ארלץ (Örlöcz) מסובאטה, בעלת מעמד של lófő ("ראש סוס")^[4]

דוז'ה השתתף כשכיר חרב במלחמות נגד העות'מאנים וקנה לעצמו שם של לוחם אמיץ. בשנת 1514 חזר הקנצלר ההונגרי והארכיבישוף אסטרגום, טמאש בקוץ, מרומא כשבידו בולה אפיפיורית שהוצאה על ידי האפיפיור לאו העשירי ובה אישור למסע צלב נגד הטורקים שהמשיכו באותן השנים לאיים על אירופה הנוצרית. הוא הטיל על גיירג' דוז'ה את המשימה לארגן ולהוביל את המסע הצלב. תוך שבועות אחדים הצליח דוז'ה לגייס צבא של כ-40,000 לוחמים הקרויים "היידוקים" - רובם איכרים, מלווים בתלמידים נוודים, בנזירים וכמרים כפריים - בני המעמד הנמוך של החברה הימיביינמית. הם התכנסו במחוזות (רוזנויות) של הממלכה ההונגרית. בעת שזכו לאימונים צבאיים מינימליים, השמיעו טענות רבות לגבי תסכולי מעמדם החברתי וקיוו בהזדמנות זו לשפר את מצבם. צלבנים מתנדבים אלה לא צוידו כראוי עם מזון ובגדים. כשבהתקרב זמן הקטיף נדרשו על ידי האצולה הגדולה ההונגרית לשוב לבתיהם כדי לקטוף את היבולים, סירבו לעשות זאת. אז נקטו נגדם בעלי האחוזות באמצעי ענישה: התעללו בנשותיהם ובמשפחותיהם ושלחו אנשי חצר המזוינים להחזיר בכפרים את המשמעת.

זעם האיכרים הלך וגבר מול אי יכולת האצילים לספק פיקוד צבאי בהתאם לחובת מעמדם הרם. רוח מרדנית כלפי בעלי האחוזות שלטה במיוחד בעת חציית ה"צלבנים" האלה את המישור ההונגרי הגדול. הארכיבישוף בקוץ החליט בנסיבות אלה לבטל את מסע הצלב. התנועה סטתה מיעדה המקורי והאיכרים ומנהיגיהם יצאו למעשי נקם נגד המגנאטים.

באותם הימים דוז'ה עצמו איבד במידה מסוימת את השליטה על פקודיו שהתחילו לציית להטפות הכומר לרינץ מסארוש מן הכפר צגלד. המרד נעשה עוד יותר מאיים כשתושבי הערים החלו מצטרפים להתקוממות. בבודה ובערים אחרות הורידו המורדים את הפרשים שנשלחו נגדם מעל סוסיהם. המרד התפשט במהירות אל המחוזות המרכזיים וההונגריים הטהורים, ומאות בתים וטירות של אצילים הועלו באש ואלפי אצילים נרצחו באמצעות העלאה על שיפוד, צליבה ושיטות אכזריות אחרות. המחנה של דוז'ה בצגלד הפך למרכז ה"ז'אקרי" כשכל הפשיטות על האזור מסביב יצאו משם.

גם האפיפיור ביטל את הבולה ואולאסלו השני (לדיסלב השני), מלך הונגריה ובוהמיה, הוציא כרוז שבו קרא לאיכרים לשוב לבתיהם אם רוצים להישאר בחיים. אולם בינתיים הגיעה ההתקוממות לממדים של מלחמת איכרים או מהפכה. כל נתיני הממלכה נקראו לדגל נגדה והשלטון השכיר בחפזון שכירי חרב ונציאניים, בוהמיים וגרמנים מרחבי האימפריה הרומית הקדושה. דוז'ה הצליח להשתלט על העיר צ'נאד ועל מבצרה וכציון לניצחונו שיפד למוות את מפקד הטירה (הקסטלן) ואת הבישוף המקומיים. בעיר אראד שר האוצר של הונגריה, אישטוואן טלגדי, נפל לידי המורדים ועונה למוות. הוצאו להורג בדרך כלל אצילים שהתפרסמו כעושקים וחמדנים במיוחד. פה ושם היו גם מקרים מסוימים של אצילים ששוחררו לפי הבטחה שניתנה להם.^{[דרוש מקור]} דוז'ה היה ידוע כי עומד על דבריו ומקיים את הבטחותיו. יתר מזו הוא סייע לעיתים לאצילים השבויים להימלט.^{[דרוש מקור]}. שליטתו על המורדים לא הייתה שלמה ורבים מהם צדו ללא רחמים את העשירים.

במהלך הקיץ 1514 כבש דוז'ה את המבצרים אראד, ליפה (כיום ליפובה), וילאגוש (כיום שיריה) והצליח להצטייד בתותחים ובתותחנים מנוסים. אחד מכוחותיו התקרב עד למרחק של 25 ק"מ מעיר הבירה בודה. אולם הפרשים הכבדים של האצולה, החמושים יותר טוב, גברו עליהם. נראה כי כוח רצונו של דוז'ה עצמו נחלש אחרי הצלחתו בצ'נאד והוא התחיל להוציא כרוזים מילנריסטיים ^{[דרוש מקור]} יריביו ראו בלכידתו יעד בעל חשיבות פוליטית עליונה. הוא פותה לפנות לטמשוואר שבקרבתה חיכה לו צבא אצילים של 20,000 חיילים בפיקודו של יאנוש זאפויאי ואישטוואן באטורי "השמיני" שומיואי. הוא נפל בשבי אחרי הקרב ונענש קשות. הוא אולץ לשבת על "כס מלכות" מברזל בוער, לשאת על ראשו כתר ברזל ולהחזיק ביד שרביט ברזל גם כן בוערים (מתוך לעג להיותו "מלך האיכרים"). בעוד שעונה, הובאו לפניו תשעה מחבריו לנשק, מורעבים. חרף תחנוניו של דוז'ה שיחוסו על חיי אחיו הצעיר, גרגיי, הובא האח בפניו וגופו בוקע לשלושה חלקים. אחר כך דקרו התליינים בבשרו של דוז'ה בצבתות ופקדו על חבריו לנשוך ולאכול מבשרו. שלושה מהם שסירבו נשחטו למוות ואז האחרים נכנעו וצייתו לפקודה. בסוף מת דוז'ה בעקבות ייסוריו והמורדים שהסכימו לאכול מבשרו שוחררו.^[5]

ההתקוממות דוכאה וכ-70,000 איכרים עברו עינויים. משערים כי הוצאתו להורג של דוז'ה והדיכוי האכזרי של האיכרים תרמו להתפוררות האחדות של העם, להחלשת כוחה של הונגריה מול האיום העות'מאני ולתבוסה הרועמת בקרב מוהאץ' ב-1526. השלכות אחרות באו לידי ביטוי בחוקים החדשים שאושרו על ידי הדיאטה ההונגרית מיוזמת אישטוואן ורבצי. חוקים אלה הקרויים טריפארטיטום (Tripartitum) אישרו מחדש את הזכויות העתיקות המוגבלות של האיכרים אך בעיקר חיזקו במידה משמעותית את מעמד האצולה הקטנה והבינונית והרימו מסך ברזל שפילג את ההונגרים עד שנת 1848 כשבוטלה האריסות.^[6]

דמותו של דוז'ה נותרה בהיסטוריה של הונגריה ושל טרנסילבניה כסמל למאבק האיכרים לחירות נגד הסדר הפאודלי. בעיני האצולה הצטייר כמורד, רוצח ושודד. בשכבות רבות בעם נחשב למעין קדוש מעונה. עד לימינו גישתו אליו בהונגריה היא כאל גבור לאומי, כמו שנדור פטפי או לאיוש קושוט. המשטרים הקומוניסטים בהונגריה וברומניה העלו על נס את המרד בהנהגתו, כתופעה טרום-מהפכנית. ברומניה תוך הפחתת הדגש על השתייכותו הלאומית ההונגרית-סקלרית של המנהיג.

• בעיר טימישוארה - באתר שסברו כי הוצא להורג בככר מריה ברובע אליזבטין, הוצב פסל של מרים הקדושה, יצירה של אמנים הונגרים - האדריכל לסלו סייקיי והפסל גיירג' קיש. לפי האגדה בעת שישב על כיסא העינויים הבוער, כמה נזירים ראו באוזניו של דוז'ה את צלמית של מרים אם ישו. הפסל הראשון הוקם בשנת 1865 בימי השלטון האוסטרי, והגרסה הסופית הוקמה בעת השלטון האוסטרו-הונגרי בשנת 1906.
• ב-12 ביוני 1919 (בימי הרפובליקה הסובייטית ההונגרית) וב־15 במרץ 1947, בימי נוכחות הצבא הסובייטי, הנפיק הדואר ההונגרי בול דואר לזכרו של דוז'ה
• בבירת הונגריה, בודפשט, נושאים את שמו שדרה ותחנת מטרו. כמו כן נקראו על שמו רחובות רבים ברחבי הונגריה ורומניה, כולל בעיר טימישוארה (Strada Gheorghe Doja) /. בטימישוארה קיים גם פארק - Parcul Plevnei הידוע גם כפארק גאורגה דוז'ה (הקיים משנת 1903) ושבו פסל של הגיבור. גם בכמה ערים בסרביה נושאים כמה רחובות את שמו (Ulica Doža Đerđa)
• 1974 - בימי המשטר הקומוניסטי (בימי הנשיא צ'אושסקו) הוקם במרכז הכפר דלניק (דאלנוק) פסל של דוז'ה יצירה, בגובה של 3 מ', של הפסל אנדראש סבוטקי. בכפר קיימים עוד שלושה אתרים לזכרו של דוז'ה.^[1]
• 1975 - הבנק של הרפובליקה העממית ההונגרית הנפיק שטר של 20 פורינט שנשא את דיוקנו
• בשנים 1950–1991 נשאה אגודת הספורט החשובה "אויפשט" בבודפשט את השם "אויפשטי דוז'ה" (Újpesti Dózsa)

• 1519 - הכומר אישטוואן טאורינוס (בשמו האמיתי הגרמני - שטיראקסל) באלבה יוליה (גיולהפהרוואר) פרסם בלטינית בווינה את הספר Stauromachia, id est cruciatorum servile bellum המוקדש למלחמת האיכרים משנת 1514. תיאר את סופו של דוז'ה

• ב-1847 כתב המשורר הלאומי ההונגרי שאנדור פטפי שיר על מותו של דוז'ה - Még kér a nép (עוד מבקש מכם העם)

!Még kér a nép, most adjatok neki

,Vagy nem tudjátok, mily szörnyű a nép

?Ha fölkel és nem kér, de vesz, ragad

?Nem hallottátok Dózsa György hirét

,Izzó vastrónon őt elégetétek

,De szellemét a tűz nem égeté meg

Mert az maga tűz; ugy vigyázzatok

!Ismét pusztíthat e láng rajtatok

• כתבו שירים לזכרו של דוז'ה גם אנדרה אדי (Dózsa György lakomájan) ) (במסיבה של גיירג' דוז'ה), - Törtenelmi lecke fiuknak (שיעור היסטוריה לבנים)

וכן דיולה יוהאס - Dózsa feje (הראש של דוז'ה), גיולה אייאש - Dózsa György beszéde a ceglédi piacon (נאומו של גיירג' דוז'ה בככר של צגלד), ג'רג' שארקזי - Magukért lázadó Dózsak (בגללכם קמים כדוז'ה), אישטוואן שינקה - György vezér a tüzeknek suttog (המנהיג ג'רג' לוחש אל הלהבות), אימרה צ'אנאדי - Dózsa György népe (העם של גיירג' דוז'ה), פרנץ' יאנקוביץ' - Cegléd ünnepére (בחג של צגלד), יאנוש סייקיי - Dózsa (דוז'ה), פרנץ יוהאס - A tékozló ország (הארץ האובדת) (1954)^[7]

• - דמותו של דוז'ה זוכה להוקרה בשירים של המשורר הרומני מיכאי בניוק - Țara (הארץ) ו - Trăiește în amintire Doja (דוז'ה חי בזכרוננו) ‏ 1951.

• יוז'ף אטווש - הרומן " Magyarország 1514 ben " (הונגריה בשנת 1514)
• פאל סאבו - A nagy temető (בית הקברות הגדול) (1947)
• גיירג' שארקזי - דוז'ה (1939)

• דיולה אייאש - דרמה "דוז'ה" (1956)

• המלחין פרנץ ארקל הלחין את האופרה "גיירג' דוז'ה" על אודותיו

עם צאצאי משפחתו של דוז'ה נמנו הסטיסטיקאי גאבור ואי (1926-1844) והמתמטיקאי דיולה ואי (1913-1855), שניהם פרופסורים באוניברסיטת קלוז' (אז קולוז'וואר).

• Molnár, Miklós. A Concise History of Hungary. Cambridge Concise Histories (Fifth printing 2008 ed.). Cambridge, United Kingdom: Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-66736-4.
• Brândușa Armanca, Árpád Gazda Dalnic - Istorii nespuse din satul lui Doja, Editura Curtea Veche, București 2016

סיפורים לא מסופרים מן הכפר של דוז'ה (ברומנית)

• Constantin C. Giurescu, Dinu C. Giurescu, Istoria românilor din cele mai vechi timpuri până astăzi, 1971
• Constantin C. Giurescu, Dinu C. Giurescu Istoria românilor, vol IV, 2001

קונסטנטין ק. ג'ורסקו, דינו ק. ג'ורסקו - תולדות הרומנים מהזמנים העתיקים ועד היום

• 1972,Gyula Tóth - Dózsa. Magyar költők versei Szepirodalmi K., Budapest
• 1971, 2001 Dorin Țimonea Zece lucruri puțin știute despre Gheorghe Doja, liderul răscoalei țărănești din 1514 după Giurescu

בעיתון "Adevărul" (אדוורול 18 במאי 2015

מדיה וקבצים בנושא ג'רג' דוז'ה בוויקישיתוף

• Márki Sándor Dósa György

A Magyar Tudományos Akadémia segélyezesevel kiadja a Magyar Történelmi Társulat 1913 בסדרת "ביוגפריות היסטוריות הונגריות" החברה ההיסטורית ההונגרית -, בסיוע האקדמיה ההונגרית למדעים, בודפשט 1913

• על מוצאו של גיירג' דוז'ה באתר הונגרי טרנסילבני erdely.ma

(Oláh-Gál Róbert 8.8.2014)

• Béla Pomogáts Dózsa György alakja a magyar költészetben 2014

(בלה פומוגאץ - דמותו של גיירג' דוז'ה בשירה ההונגרית)

• ג'רג' דוז'ה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)