ראשיתו של היישוב במאה ה-13, ובמאה ה-14 קיבל זכויות עיר. בראשית המאה ה-15 אישר המלך ולדיסלב השני יגיילו לפתח את היישוב, ולבנות בו ארמון. במאה ה-16 התפתחה ביישוב פעילות קלוויניסטית ואריאנית.
באמצע המאה ה-17 נפגעה העיירה מפשיטותחמלניצקי. זכויות העיר של היישוב ניטלו ממנו במחצית השנייה של המאה ה-19 בעקבות מרד ינואר, והושבו לו רק בשנת 1958.
יהודי בלז'יצה
תיעוד לישיבת יהודים בעיירה, ולקיום בית מדרש במקום, קיים מהמאה ה-16. במחצית הראשונה של המאה ה-17 נהג להתכנס בעיירה ועד ארבע הארצות.
במחצית השנייה של המאה ה-18 שבה הקהילה היהודית בעיירה לאיתנה, והמשיכה להתפתח גם בראשית המאה ה-19, חרף פניות של תושבי היישוב הפולנים לשלטונות ההאימפריה הרוסית בבקשה לאסור על ישיבת יהודים במקום. בתחילת המאה ה-19 עזריאל יצחק משה ליכט היה רב הקהילה.
שער הכניסה לבית העלמין היהודי בבלז'יצה, ששימש כאתר רצח לאחרוני יהודיה
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיעו לבלז'יצה כמה מאות פליטים יהודים משצ'צ'ין ומיישובים אחרים במערב פולין. במאי 1940 נלקחו מאות מיהודי היישוב לעבודות כפייה, ובהמשך השנה חנויות ועסקי היהודים ביישוב הוחרמו, והועברו לידי פולנים.
בתחילת 1941 הוקם ביישוב יודנרט, שנצטווה למסור לשלטונות רכוש יהודי, ולאחר מכן הוקם במקום גטו, אליו הועברו כל יהודי היישוב. לגטו הועברו תוך זמן קצר עוד כ-500 יהודים מקרקוב וכ-500 יהודים מלובלין, והקהילה המקומית התגייסה לעזרתם. בקיץ 1941 פרצה בגטו מגפת טיפוס. בסתיו 1941 נערכה בכיכר המרכזית ביישוב סלקציה, בסיוע כוח עזר של אוקראינים, וגברים יהודים צעירים נשלחו למחנה העבודהפוניאטובה. במהלך הסלקציה נרצחו מספר זקנים יהודים. סלקציה נוספת נערכה כעבור מספר חודשים, וקבוצת עובדים נשלחה למחנה מיידאנק.
בתחילת 1942 הועברו לגטו המקומי יהודים נוספים מכפרי ועיירות הסביבה, ובאביב 1942 שולחו רוב יושבי הגטו, כ-3,000 איש, למחנה ההשמדהסוביבור.
לאחר האקציה נותרו בגטו כ-300 יהודים, והוא שימש כמחנה עבודה, אליו הועברו יהודים נוספים מהסביבה, ובהם קהילת ביחאווה. לקראת סוף 1942 שהו במקום למעלה מ-1,200 יהודים, שהועסקו בין היתר באיסוף ומיון רכושם של מגורשי הגטו. לאחר דיכוי מרד גטו ורשה הובאו לבלז'יצה כ-150 יהודים מורשה. מתוכם 50 נשים וילדים הוצאו להורג במקום. במאי 1943 נכנסה ליישוב קבוצה אוקראינית בפיקוד אנשי ס"ס, וביצעה אקציה, תוך מעשי התעללות קשים, בייחוד בנשים. כ-300 יהודים הועברו לגטובנדין וכ-800 היהודים הנותרים נרצחו במקום, חלקם בבית העלמין היהודי בעיירה, תוך שאולצו לחפור את קבריהם בעצמם.
