בילדונג (בגרמנית: Bildung) הוא מונח בשפה ותרבות הגרמנית שמשמעו עיצוב עצמי בעזרת חינוך ותרבות גבוהה. מושג הבילדונג היה מרכזי בקרב הבורגנות והאינטליגנציה הגרמניות במשך שנים רבות והוא בעל חשיבות בקרבן עד היום. תפיסת הבילדונג רואה בחינוך לא רק שינון ולמידה אלא עיצוב האישיות של האדם בעזרת המטען התרבותי והספרותי שמונחל לו על ידי הדורות הקודמים. בבילדונג יש חשיבות רבה לניסיון ולהרהור עליו, שאמורים להוביל למציאת דרכי הפעילות המתאימות ליחיד, או ליצירת דרכי פעילות חדשות^[1]. סטיבן אשהיים מגדיר אותו כ"תהליך רציף של התגבשות עצמית והתפתחות הדרגתית של אישיות הרמונית ואוטונומית דרך טיפוח רציונליות, טעם אסתטי וציווי מוסרי". בראשיתו, הכיל הבילדונג שתי גישות מתחרות: גישת גתה, לפיה על החניך ללמוד לגמרי בעצמו, ללא הנחיה, וגישת וילהלם פון הומבולדט, לפיה החניך זקוק לחינוך פורמלי שיתן לו יסוד ללמידה עצמאית^[1].

מעמד ה"בילדונגסבירגרטום" (Bildungsbürgertum; בורגנות הבילדונג) היה מעמד חברתי של בורגנים אשר הודות לחינוך ותרבות הגיעו מאז תקופת הקיסרות הגרמנית תחת שלטון אוטו פון ביסמרק לניעות חברתית ויצרו סוג של אליטה אינטלקטואלית ואריסטוקרטיה של "בעלי תרבות", שהייתה מנותקת מן האצולה המסורתית (מעמד היונקרים) וכן כתפיסה אידאולוגית המחלנת את ערכי המוסר הנוצריים ומבנה במקומם מסגרת חברתית מוסרית הנבנית לשיטתה על ידי היחיד היוצר את עולמו הערכי והמוסרי. בעוד האצולה המסורתית הייתה מבוססת על אחוזות כפריות, היו הבילדונגסבורגרס עירוניים במובהק ורבים מהם התרכזו בברלין. בעוד שכור ההיתוך היונקרי היה הצבא, כור ההיתוך של הבילדונגסבורגרס היה האוניברסיטה ובפרט תאי הסטודנטים. בעוד האצולה נטתה לשמרנות ולמלוכנות נטתה בורגנות הבילדונג לליברליזם, למודרניזם ולקפיטליזם, אך לא נעדר ממנה גוון לאומני עז, שהגביל למשל את צריכת הספרות והמוזיקה ליצירות גרמניות מובהקות וראה בשפה הגרמנית את שפת התרבות היחידה. עם זאת, יצירות לטיניות קלאסיות נחשבו גם הן למעצבות טובות של האישיות, המסייעות בריסון התשוקות. הדבר תאם את הקוד המוסרי של המעמד הבורגני, שהתבסס על חריצות וחסכנות, ועל כן דרש שליטה עצמית איתנה^[2]. ניתן לומר כי התעוררות הלאומיות בגרמניה חוללה שינוי בבילדונג. קודם לכן הוא נתפס כחקירה ושכלול מתמידים ללא מטרה קבועה מראש, ולאחר מכן, כתוכנית להכשרת אזרחים מועילים ונאמנים. ייתכן כי חוסר היכולת להגשים את האידיאל המקורי תחת פיקוחה של מדינת הלאום הוא שהוליד את הרומנטיקה, שנטשה את העיצוב העצמי לטובת שלהוב הרגשות והדמיון. באופן אירוני, דווקא בחינוך האנגלי, שמעולם לא היה בו אידיאל של התפתחות עצמית שאינה מוגדרת מראש, לא חלה התאבנות דומה לזו של הבילדונג^[2].

רבים מהיהודים בגרמניה ראו עצמם מחויבים לאידיאל הבילדונג אשר אפשר לאלו, אשר זה מכבר נכנסו לבורגנות, להשתלב, להתערות ולהתקדם בחברה הגרמנית בזכות מאמציהם. הנרי וסרמן כותב כי ”המושג "בילדונג" שימש אז מעין כלי לאינטגרציה חברתית, שבאמצעותו יכול היה הפרט להשתחרר מהקשרים המסורתיים - המקומיים, המעמדיים-כלכליים, וההיסטורים הצרים והמגבילים - ולהשתלב בקהילייה קוסמופוליטית בעלת תרבות אוניברסלית - זה היה גם מקור כוח המשיכה של ה"בילדונג" עבור יהודים, נשים ובני שכבות נוספות, ששאפו לטפס במעלה הסולם החברתי”^[3]. לבילדונג הייתה גם השפעה מסוימת על הציונות, דרך הוגים כמרטין בובר, גרשם שלום ושמואל הוגו ברגמן^[2]. עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, העם הגרמני הפנה עורף לרעיון הבילדונג, אך יהודים גרמנים שמרו עליו, כהוכחה לשייכותם לתרבות המערבית המודרנית. כתוצאה מכך, הבילדונג נעשה מזוהה עם יהודים^[4]. עם זאת, לערכים הבורגניים של הבילדונג הייתה תרומה לנאציזם. הקונפורמיזם והשאיפה לנורמליות הקצינו לכדי נידוי החריגים והשמדתם^[4].

רומני הבילדונג הפכו לסוגה ספרותית כבר בסוף המאה ה-19 ביצירות שנכתבו בגרמניה ובצרפת. במרכזם של רומנים אלו ניצב הגיבור הבונה את אישיותו לאורכה של העלילה הנפרסת על פני שנות חייו או התבגרותו. הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר כתב את יצירתו, ילדותו של מנהיג, בה הוא שם ללעג את רומני הבילדונג. ברומן הקצר פרי עטו, הוא לועג לסוגת הבילדונג בכך שגיבור הספר, לוסיין, הבונה את אישיותו הבורגנית לאורכה של העלילה, מתגלה כחדל אישים.

בקרב מחנכים בני זמננו, יש השואפים להחיות את הבילדונג על מנת להרחיב את מחשבתם של תלמידים מעבר לקטגוריות נוקשות וקבועות מראש. הם מציעים לימודים ללא יעדים או הגבלה לתחום ידע מסוים, אותם יובילו העניין והסקרנות של התלמידים. בחזון זה יש לפחות שתי גישות מתחרות. על פי הראשונה, היחיד מפתח את עצמו באופן חופשי לגמרי, ועל פי השנייה הוא מחויב לפתח את עצמו כמתבונן ספקן החורג מקטגוריות החשיבה המוכרות. בנוגע לרפורמות מעשיות בתוכנית הלימודים, הם מציעים הכשרה של מורים על פי אותו דגם שהם מציעים לתלמידים, הקדשת זמן רב יותר למקצועות ההומאניים על חשבון מדעי הטבע והקניית ידע מסודר של נכסי התרבות הקיימים כהכנה להתפתחות העצמאית^[5]. עוד הם ממליצים על לימוד טקסטים קנוניים יחד עם ההקשר בו נוצרו, ועל כלילת ההיסטוריה של מקצוע הלימוד והרקע הפילוסופי שלו בהכשרת המורה המקצועי. הקיצוניים שבהם טוענים שיש לנטוש לגמרי את המסגרת הבית-ספרית וליצור מסלולי חינוך חלופיים בהם ישתתפו החניכים מרצון^[5].

בביקורתו על הבילדונג, טען ניטשה כי החשיפה שהוא מעודד אצל חניכיו למקורות ידע מגוונים יוצרת אצלם אישיות אקלקטית שאינה מחויבת לשום אמונה או גישה. אדם כזה, לדבריו, הוא דל ברוחו, שטחי, לא עקיב, ציני ואינו מסוגל ליצור^[6].

• הנרי וסרמן, אך גרמניה היכן היא? - פרק ג': "בורגנות הבילדונג".

מדיה וקבצים בנושא בילדונג בוויקישיתוף