בּוּלְבּוּל צְהוֹב־שת (שם מדעי: Pycnonotus xanthopygos; מכונה גם בולבול ממושקף) היא ציפור שיר בינונית בגודלה, מעט יותר גדולה מדרור הבית. אורך גופה בין 19.5 ל-22 ס"מ. אורך כנפה בין 9.1 ל-9.8 ס"מ ומשקלה 41–43 גרם.
מקור השם העברי, כמו האנגלי, במילה הערבית "בולבול" (بلبل), שמשמעה 'זמיר'. השם המדעי של המין (Xanthopygos), הוא הרכב של שתי מילים יווניות: Xantos, שמשמעה צהוב, ו-Pygos, שמשמעה שת (אזור החיבור של הבטן והזנב) - וביחד "צהוב־שת".
בולבול צהוב־השת חי בגינות, מטעים, נאות מדבר וכל מקום אחר עם שיחים ועצים. נפוץ מאוד בערים, אך לרוב מתרחק משדות, ערבות עשבוניות ושטחים פתוחים (כולם חסרי עצים ושיחים). בישראל הוא ציפור יציבה (לא נודדת).
נכון לשנת 2020 היה הבולבול צהוב־השת הוא העוף החמישי בתפוצתו בישראל.[2] מספירה שנערכה בינואר 2024 עולה שהבולבול צהוב-השת הוא העוף השישי בתפוצתו בישראל. השינוי מוסבר בעליה בתפוצת מינים פולשים של ציפורים, כגון המיינה המצויה והדררה[3].
תיאור
לבולבול צהוב־השת צוואר קצר. בעורף יש לו נוצות דמויות שערות, ייתכן שהן משמשות לחישה. מקורו בינוני באורכו ומתעקל בקצהו כלפי מטה.
גופו של בולבול צהוב־השת אפור בעיקרו, מלבד ראשו וצווארו השחורים, גחונו הלבן-אפרפר ותת-שתו הצהוב (ומכאן שמו). אברות (נוצות) הכנף חומות-שחורות, ואברות הזנב שחורות. בולבול אינו משנה את לבושו במשך השנה, ויש לו חילוף נוצות אחד בשנה. המקור שחור והרגליים שחורות-כחלחלות.
הזכרים והנקבות כמעט זהים (אין דו-צורתיות זוויגית). אישוני הזכר שחורים, בעוד אישוני הנקבה מעט אדומים. הזכר גדול קצת יותר מהנקבה.
גם הצעירים דומים לבוגרים, פרט לכך שנוצותיהם מעט יותר בהירות.
אורח חיים
הבולבולים צהובי השת חיים בצמדים, אך הצמד אינו תמיד זכר - נקבה, וגם אם כן, הוא לא תמיד למטרות רבייה. הצמד נשאר קרוב רוב שעות היום. בניגוד לרוב שאר ציפורי הארץ, אין בולבולים מרבים לשמור על מרחק בין פרטים, אלא הם מרבים להתחכך אחד בשני, לסדר זה את נוצותיו של זה, ולישון צמודים באותו מקום לינה קבוע, לפחות לזמן קצר.
הבולבול צהוב־השת מנסה להתנחל, ורק אלה שצלחו בכך יוכלו להתרבות. הנחלות לא תמיד מכילות מספיק אוכל למשך כל השנה, ובמקרה כזה בעל הנחלה ינטוש את נחלתו מדי פעם, על מנת להשיג מזון. בעלי הנחלה שומרים עליה לאורך כל השנה. בעל הנחלה מכריז על בעלותו עליה בשירתו בין מרס לאוקטובר, בעיקר בבוקר ובערב. הבעלים שרים לרוב ממקום בולט וגבוה, ומגרשים בולבולים חסרי טריטוריה, המנסים לפלוש אליה או לישון בתחומה. גודל הטריטוריה נע בין חצי דונם לשניים (גודל הנחלה הממוצע הוא 1.3 דונם), וזה שטח קטן יחסית לציפור הגדולה כבולבול צהוב־שת.
קולות
בולבול צהוב־השת הוא מן המקדימים לשיר. בשעות הבוקר המוקדמות, לפני שהשמש עולה, הוא כבר מסלסל בשירתו הטריטוריאלית, בעיקר בין מרס לאוקטובר. שירתו מורכבת מ"משפטים" שבכל אחד מהם 3–6 "הברות" החוזרות שוב ושוב. המנעד של בולבול רחב מאוד, והמיטיבים להקשיב ישמעו גם רמזים משירת השחרור, הנקר והירקון.
גם לקראת הלינה שומעים את בולבול מזמר. קולו אז נשמע כטרטור, מעין צ'אר צ'אר, שחוזר על עצמו. קול דומה, ששונה מעט בעצמה ובקצב, נשמע כשבולבולים צהובי שת מתאגדים סביב חתול, נחש, או תנשמת, או כשאדם קרב אל קנם - כלומר, כשבולבול חש סכנה.
יש לבולבול גם קול ברכה חזק למדי, בו הוא מברך את בן זוגו, כשהשניים נפגשים, לאחר פרידה זמנית.
תזונה
בולבול צהוב־השת ניזון בעיקר בפירות וחרקים. פירות קטנים כמו תות עץ, אזדרכת מצויה, אלת המסטיק וכדומה הוא בולע בשלמותם, ולאחר מכן מפריש את זרעיהם בלשלשתו, וכך מסייע להפצתם. מפירות גדולים יותר כמו אפרסק, שסק, תמר, עגבנייה ונוספים הוא נוגס חתיכות מכל פרי. עקב שיטת אכילה זאת, הוא גורם נזק רב לחקלאות. בולבול לוכד חרקים בעזרת חיפוש פעיל, או שהוא מאתרם מנקודת תצפית. הוא שולח מקורו מדי פעם בעלים ופרחים כדוגמת האירוס ופטוניה. בחורף, כשהמזון פחות זמין, הוא אוכל גם חלזונות ונמלים, ויש תצפיות שמראות שאפילו פגרי צופיות, חרדונים מצויים ועכברים לא חומקים מתפריטו הרחב עד מאוד.
כשהם מוצאים מקום שופע מזון, עשויים בולבולים צהובי שת רבים להתאסף באזור, למין "אספסוף" קולני, המתרכז באכילה. ניתן לשמוע אספסוף זה למרחקים, והוא הוא זה שגורם לנזקים הגדולים במטעים ולכרמים. האספסוף מתקבץ בבוקר ומתפזר רק בערב. ההרכב והגודל משתנים כל הזמן; פרטים באים והולכים, ומדי פעם יש אפילו מאות פרטים בזמן מסוים, שרובם צעירים. במעופם אל מקום ההתכנסות, הם מגביהים עוף וכך נמנעים מריבים עם בעלי הנחלות בדרכם. כשהאספסוף נמצא בתוך נחלה מסוימת, בעליה מצטרפים לחגיגה.
רבייה
עונת הקינון מתחילה באמצע מרס ומסתיימת, עם פריחת אחרוני הגוזלים, באמצע אוגוסט. שיאה הוא בחודשים מאי ויוני. בולבולים משלימים עד שלושה מחזורי רבייה (הזמן מהטלת הביצים עד פריחת הגוזלים מהקן) בזמן זה.
הנקבה בונה לבדה את הקן, אך הזכר מלווה אותה בזמן איסוף החומרים והבאתם לקן. הנקבה לרוב בונה את קינה במקום מוסתר היטב, בין ענפים דקים ובגובה של מטר עד שניים וחצי מעל האדמה. הבסיס מורכב מעלים רחבים, לעיתים נייר עיתון, יריעת פלסטיק או צמר גפן. מעליהם הנקבה צוברת זרדים, אותם היא שוזרת בעזרת קורי עכביש וסיבי צמר גפן. הקן נבנה בצורת סלסילה, ובתוכו מסודרים עשבים ושורשים עדינים, אך ללא ריפוד ממשי. אם יש חומרי ריפוד, כמו עלים, חבלים, נוצות או צמר, הם מעטרים את הקן מבחוץ. קוטר הקן בין 8 ל-10 ס"מ, קוטרו הפנימי כ-6.5 ס"מ ועומקו בין 4 ל-5 ס"מ. מתחילת הבנייה עד להטלת הביצים חולפים 5–8 ימים. הנקבה מטילה מדי בוקר. גודל התטולה הוא בין 2 ל-4 ביצים. גודל הביצה הממוצעת הוא 17X24 מ"מ. הצבע הבסיסי של הביצה הוא לבן לילכי, והיא מנוקדת בנקודות חומות-סגולות. הביצה האחרונה בתטולה בהירה ומוארכת.
הדגירה מתחילה מהטלת הביצה האחרונה ואורכת כשבועיים. הנקבה דוגרת לבד, כשהיא עוזבת את הקן כל כמה דקות כדי לחפש מזון. הגוזלים בוקעים ערומים וסומים לחלוטין. עורם סגול אדום כהה ולועם אדום. בתחילה רק הנקבה מאכילה את הגוזלים, אבל עם הזמן חלקו של הזכר גדל, עד שהוא משתווה לחלקה של הנקבה. מזון הגוזלים מורכב בהתחלה רק מחרקים, וככל שהם גדלים הם מקבלים יותר פירות. הנקבה ממשיכה לדגור עליהם כשבעה לילות. כשהגוזלים בני 13–14 ימים הם עוזבים את הקן. כעשרה ימים לאחר מכן הם ממשיכים לעוף אחרי ההורים ולבקש מזון. כשהם בני ארבעה שבועות, הם כבר אוכלים לבד, ובגיל חודש וחצי הגוזלים עצמאיים לחלוטין. כ-15% בלבד מהביצים המוטלות מגיעות להפרחת גוזלים מהקן.
בתרבות
הערבים מחבבים את הבולבול כציפור כלוב, ובחג'אז ובעדן מוכרים אותם לעולי רגל מוסלמיים.
המשורר ע. הלל תיאר, בשירו "בולבול למה ככה", בולבול המלווה בשירתו את מהלך השמש מזריחה ועד שקיעה. השיר פורסם לראשונה בשנת 1966 בקובץ בשם זה בהוצאת מסדה ובקבצים נוספים מאוחר יותר, וזכה למספר לחנים וביצועים מוקלטים.
המשוררת לאה נאור כללה בשירהּ "מקהלה עליזה" את הבית ”פתאום הפסיק את השירה / פשוש אחד זעיר / אם אין מילים ואין תווים / הוא לא מוכן לשיר. / אנחנו לא רוצים מילים / רגזו הבולבולים / אנחנו, גם ללא מילים / נורא מתבלבלים.”
