PROFILPELAJAR.COM

בואינג X-20 דיינה־סור
Boeing X-20 Dyna-Soar
	איור המציג את X-20 בעת הכניסה לאטמוספירה
מאפיינים כלליים
סוג	מטוס ניסוי
ארץ ייצור	ארצות הברית
יצרן	בואינג
טיסת בכורה	מעולם לא טס
צוות	1
משתמש ראשי	חיל האוויר של ארצות הברית
אורך	10.77 m
גובה	2.59 m
מוטת כנפיים	6.34 m
שטח כנפיים	32 m²
משקל ריק	4,715 kg
משקל המראה מרבי	5,165 kg
מהירות מרבית	28,165 קמ"ש
קצב נסיקה	510 m/s
טווח טיסה מרבי	40,700 km
סייג רום	530,000 רגל (160 km)
עומס כנף	161 kg/m²
דחף	323 kN
	1 × Martin Trans-stage rocket engine
תרשים

הX-20 דיינה־סור (קיצור באנגלית של Dynamic Soarer, מבוטא כמו "דינוזאור") היה מיזם של חיל האוויר האמריקני לבניית מטוס חלל שיוכל לבצע טיסות למסלול נמוך סביב כדור הארץ, עם אסטרונאוט יחיד. בין המטרות של הפרויקט - השמדת לוויינים של ברית המועצות. בנוסף, תוכנן מטוס חלל זה לבצע גם משימות ביון מהחלל, תחזוקת לוויינים, חילוץ אסטרונאוטים במצוקה והפצצה. תוכנית X-20 התבצעה בין 24 באוקטובר 1957 עד ביטולה הרשמי ב־10 בדצמבר 1963, בטרם נערך ניסיון שיגור לחלל. מטוס החלל אמור היה להיבנות בחברת בואינג ולהיות משוגר לחלל באמצעות המשגר טיטן.

תצורה, מבנה ונתונים טכניים

מטוס החלל X-20 הוא בעל כנף דלתא, וגוף המספק חלק מהעילוי בעת הכניסה לאטמוספירה ותהליך הנחיתה. בעת הנחיתה מטוס החלל מתפקד כדאון, והוא נעדר מנוע.

תוכנית הפיתוח

ב־24 באוקטובר 1957, עשרים יום בלבד לאחר שיגורו של הלוויין הראשון בעולם על ידי ברית המועצות (ספוטניק 1), פורסמה על ידי חיל האוויר האמריקני הצעה לפיתוח מערכת נשק דואה היפר־קולית (Hypersonic Glide Rocket Weapon System) שכונתה בקיצור "דיינה־סור". חיל האוויר האמריקני היה סבור כי ניתן לפתח כלי יחיד רב משימתי, שיוכל להתבסס על עבודות מחקר קודמות שנעשו עבור מטוס הניסוי X-15 (שטס לראשונה בשנת 1959), וישמש להפצצה דרך החלל, למשימות ביון ומחקר.

תוכנית דיינה־סור אמורה הייתה להתבצע בשלושה שלבים:

מטוס חלל למחקר והדגמה טכנולוגית
מטוס חלל מבצעי למטרות ביון
מטוס חלל מבצעי למטרות הפצצה אסטרטגית, שיועד להיות בעל טווח טיסה שיאפשר תקיפת כל מטרה על פני כדור הארץ

טיסות ניסוי ראשונות תוכננו להתבצע בתחילה ללא מנוע, בשנת 1963. לאחר מכן תוכננו טיסות ניסוי ממונעות, שיביאו את מטוס החלל למהירות של 28 מאך, שיועדו להתבצע בשנת 1964. טיסות ניסוי בלתי מאוישות שיבחנו את יכולת ההפצצה הגלובלית של מטוס החלל תוכננו לשנת 1968, ופריסה מבצעית של מטוסי חלל תוקפים ומאוישים תוכננה לשנת 1974.

בעיות בתוכנית הפיתוח

הבעיה שליוותה את פרויקט X-20 מראשיתו הייתה בעיית מימון - חיל האוויר האמריקני לא היה מסוגל להעמיד את התקציבים הנדרשים לשם פיתוח מטוס החלל, שלשם הפיכתו מרעיון לכלי מבצעי היה צורך בשורה של פריצות דרך טכנולוגיות. נוסף על בעיות המימון לפרויקט, התוכנית סבלה משתי בעיות עיקריות:

חוסר בהירות באשר למאיץ הרקטי שישא את מטוס החלל אל החלל
העדר מיקוד למיזם כולו (כאמור לעיל - היו מספר יישומים אפשריים למטוס החלל)

חוסר בהירות באשר למאיץ הרקטי שישא את מטוס החלל אל החלל

הצעות רבות הוצעו באשר למאיץ הרקטי שישא את מטוס החלל דיינה־סור אל החלל. ההצעה המקורית של חיל האוויר האמריקני דיברה על מספר סוגים של הנעה רקטית, שיעשו שימוש במבחר שילובים של דלקים רקטיים ומחמצנים נוזליים. ההצעות המקוריות כללו שימוש בתערובת של חמצן נוזלי ודלק סילונים JP-4, תערובת של פלואור־אמוניה, או שימוש במנוע הרקטי שכבר פותח עבור מטוס החלל X-15. הקבלן הראשי של הפרויקט, חברת בואינג, העדיפה לשגר את מטוס החלל על גבי טיל מסוג אטלס־קנטאור, אך בלחץ חיל האוויר האמריקאי הועדף משגר החלל טיטן, שהוצע על ידי חברת מארטין, שהפסידה לבואינג במכרז על פיתוח מטוס החלל X-20. למרות ההעדפה של המשגר טיטן, לא היה בכוחו של הדגם הראשוני שלו לשאת לחלל את הדיינה־סור.

בשלב מסוים נבחנו דגמים מתקדמים יותר של המשגר טיטן, הטיטן 2 והטיטן 3, ואף דגם מוקדם של טיל השיגור סאטורן, בגרסת סטורן 1. לבסוף הוחלט על שימוש במשגר טיטן 3, אך עד שהוחלט על כך בוזבז זמן רב שעיכב את הפרויקט במשך שנים.

העדר מיקוד למיזם כולו

שלל המשימות שיועדו למטוס החלל גרמו - מלבד החריגה מהתקציב - לעיכובים ארוכים בלוח הזמנים, שכן הדרישות הטכניות ממטוס החלל היו שונות למדי בהתאם למשימות שיועדו לו. קיימים הבדלים ניכרים בתכנון ובדרישות הטכנולוגיות ממטוס חלל תת־מסלולי וכזה המסוגל להגיע למסלול. הסתירות בדרישות המבצעיות הביאו לא רק לעיכוב בתוכנית כולה אלא גם לחוסר בהירות מבחינת התפיסה המבצעית של חיל האוויר האמריקאי, שנועד להפעיל את הדיינה־סור. כתוצאה מכך התעכבה גם תוכנית ההכשרה של אסטרונאוטים צבאיים שנועדו להטיס את מטוס החלל.

ביטול הפרויקט

שר ההגנה של ארצות הברית רוברט מקנמארה, הורה לחיל האוויר האמריקני ב־19 בינואר 1963, להחליט מהו הפרויקט שישרת טוב יותר את מטרותיו בחלל - דיינה־סור או גרסה צבאית של החללית ג'מיני. לאחר שהוגש דו"ח מפורט בנושא, החליט מקנמארה כי חיל האוויר האמריקני מעניק משקל יתר לגישה של חזרה נשלטת לכדור הארץ (שאפיינה את הדיינה־סור), לעומת חזרה בליסטית דוגמת זו המאפיינת את החללית מסוג ג'מיני. בנוסף, ציין שר ההגנה כי מטרותיו של חיל האוויר האמריקני בתחום הפעילות המאוישת בחלל אינן מוגדרות היטב. המחיר הגבוה של מיזם דיינה־סור, בצירוף הפקפוק בנחיצות מטוס החלל, הביאו לבסוף להחלטה לבטל את התוכנית, החלטה שהתקבלה ב־10 בדצמבר 1963. ביום ביטול הפרויקט הודיע חיל האוויר האמריקני על השקת תוכנית חלל חדשה ובמרכזה מעבדת חלל מאוישת - תוכנית שבוטלה אף היא שנים אחדות לאחר מכן.