אתסיז אבן אווק אל-חואריזמי (בערבית: الملك المعظم أتسز بن أوق الخوارزمي; מת ב-1078 או 1079 בדמשק) היה מצביא ומנהיג פוליטי טורקמני שעמד בראש פשיטה שכבשה את הלבנט מידי השושלת הפאטימית, והחלה את שלטון הסלג'וקים באזור.
חייו
הפשיטות הראשונות על סוריה הגדולה
אתסיז השתייך לשבט הטורקמני הנוואכי. הוא פיקד על כנופיה נוואכית, אחת מתוך כמה מליציות שביצעו פשיטות מתחומי האימפריה הביזנטית לעבר שטחי סוריה הפאטימית בחורף 1069–1070. הפושטים הטורקמנים התקדמו לאורך נהר האורונטס והגיעו לרפניה (אנ') וחומס ואולי אף לטבריה. ב-1071 הטילו חייליו של אתסיז מצור על העיר צור, ומשם יצאו לבזוז את כל רצועת החוף של ארץ ישראל פרט לאשקלון, את רמלה[1] (בירת ג'ונד פלסטין של הפאטימים) ואת ירושלים. לאחר ששדדו ובזזו את ירושלים הם עזבו את העיר, והפאטימים השתלטו עליה מחדש ושיקמו אותה. המנהיג הפאטימי בדר אלג'מאלי שכר את שירותיהם של אתסיז ולוחמיו כדי להגן על יושבי הארץ מפני הבדואים, אך סירב לשלם להם את שכרם, דבר שגרר גל הרס וביזה נוסף. לאחר מספר חודשים, עזבו הלוחמים הטורקמנים את ארץ ישראל ושבו לסוריה, שם לקחו חלק במאבקים פנימיים בשושלות הסלג'וקיות[2].
כיבוש ארץ ישראל
ב-1073 שב אתסיז עם צבאו על ארץ ישראל, הפעם מתוך מטרה להישאר ולהחיל עליה את ריבונותו של הסולטן הסלג'וקי מלכשאה. הוא הביס את הפאטימים והבדואים, כבש את הארץ ואת ירושלים, ושלט בה מטעם מלכשאה. מיד לאחר הכיבוש, הוא דאג שהח'טבה במסגדי ירושלים תיאמר בשם הסולטן הסלג'וקי ובני בריתו העבאסים ולא בשם הפאטימים, ובכך ביטא את ריבונותו על העיר. כיבוש ירושלים לווה במעשי אלימות קשים. עוד לפני שפרצו את חומות העיר, השחיתו הטורקמנים שטחי חקלאות מחוץ לעיר, שרפו גדיש, עקרו עצי פרי וניתצו מצבות קבורה, שבהן השתמשו לבניית מחסות לצל עבור הלוחמים. את העיר עצמה הם כבשו ללא קרב, משום שמושל העיר מטעם הפאטימים היה טורקי, ורחש אהדה לסלג'וקים[3]. לפי חלק מהחוקרים, לאחר שכבש אתסיז את ירושלים, טבח ורצח את יושביה, בעיקר היהודים[4], ואילו חוקרים אחרים טוענים שמדיניותו של אתסיז כלפי הנכבשים הייתה סובלנית בתחילה, ורק ב-1078, כאשר פרצה מרידה בירושלים (ראו להלן), הוא טבח באנשיה[5].
כשליט בדמשק
ירושלים שימשה עבור אתסיז רק כבסיס לכיבוש יעדו המקורי - דמשק. ב-1076 יצא עם חילו לעבר דמשק, וכבש אותה באביב של אותה השנה. לאחר כמאתיים ימי שלטון בדמשק בלבד, החליט לתקוף את הבירה הפאטימית, קהיר. הם צרו על קהיר למשך חודשיים, אך הובסו ב-23 בינואר 1077[6] על ידי בדר אלג'מאלי הפאטימי. אתסיז שב לארץ ישראל, וגילה כי תושבי רמלה, עזה וירושלים מרדו בו על ידי בזיזת רכושו ונשיו. הוא דיכא את המרידות באכזריות רבה, תוך שהוא ממיט חורבן על רמלה ועזה וטובח בתושבי ירושלים[7]. ב-1079 הגיעו לדמשק כוחות פאטימיים וצרו עליה. אתסיז הבין שהוא לא יוכל לנצחם לבדו, ופנה למלכשאה בבקשת עזרה. מלכשאה שלח את תתש אחיו והכריז כי תתש יהיה הריבון על כל השטחים שיכבוש. משהגיע תתש לדמשק נסוגו הכחות הפאטימים חזרה למצרים. אתסיז מסר לידי תתש את מצודת דמשק, אך תתש אסר את אתסיז והוציאו להורג, בתואנה של חוסר כבוד לשליח הסולטאן, שכן היה עליו לצאת ולקבל פניו, ולא להמתין לו במצודה.
הערות שוליים
- ^ שמעון גת סובר שרמלה הייתה חרבה כשהגיעו אליה הטורקמנים, בשל רעש אדמה שאירע קודם לכן, ושהם דווקא שיקמו ובנו אותה (שמעון גת, החורבן הנעלם של רמלה הקדומה, קדמוניות מא, עמ' 66 - 67).
- ^ שמעון גת, החורבן הנעלם של רמלה הקדומה, קדמוניות מא, עמ' 66 - 67.
- ^ משה גיל, היסטוריה פוליטית של ירושלים בתקופה המוסלמית הקדומה, בתוך: "ספר ירושלים: התקופה המוסלמית הקדומה 638-1099", עמ' 29.
- ^ יוסף יהלום, המקדש והעיר בראי השיר, בתוך: "ספר ירושלים: התקופה המוסלמית הקדומה 638-1099", עמ' 233.
- ^ יהושע פראוור, תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, עמ' 19.
- ^ יש מחלוקת בין הכרוניקות המוסלמיות על תאריך נפילת אתסיז, כולן מדברות על אותה השנה (שנת 469 להג'רה, היא שנת 1077 לספירה הנוצרית), אך ישנה מחלוקת על התאריך המדויק. מקורות פאטימיים מציינים תאריך אחר מהתאריך שננקט למעלה, אך התאריך הזה, שמקורו בכרוניקה של סבט אבן אלג'וזי העוסקת כולה בסלג'וקים מוכרח גם משיר שבח יהודי שנכתב לרגל מפלת הסלג'וקים בקהיר (יוסף יהלום, המקדש והעיר בראי השיר, בתוך: "ספר ירושלים: התקופה המוסלמית הקדומה 638-1099", עמ' 232).
- ^ בעקבות מצב היהודים בירושלים, עברה ישיבת ארץ ישראל לצור.
