בעלייתו של אשורנצירפל השני חל שינוי ניכר באירועים ההיסטוריים ובכתיבתם. החל מזמן מלכותו קיימות כתובות רבות, אך עם זאת הופיע שימוש בדיאלקט האשורי (במקום הבבלי) לכתיבה היסטורית, ובכך היה ביטוי לגאווה הלאומית שצמחה עם ההצלחות הצבאיות. זו הייתה הפעם היחידה בהיסטוריה האשורית, בה השתמשו בניב האשורי לצורך זה, משום שיורשי אשורנצירפל חזרו להשתמש בניב הבבלי, ששימש לצורך כתיבת האנלים ומצבות הזיכרון. ביטוי נוסף לגאווה הלאומית ניתן לראות בחיבורי התפילות בניב האשורי, שכתב אשורנצירפל, וגם שינוי שמות הערים הכבושות לשמות אשוריים.
מעל הכול מתבלטת דמותו של מלך זה בתנופת מסעותיו: אשורנצירפל השני הוא שעשה את הצעד הראשון להפיכתה של ממלכת אשור לאימפריה. משנה לשנה גדלה עוצמת המסעות האשוריים ובאותה מידה גם אכזריותם. האנלים מתארים מלחמות בזו אחר זו, בתוספת תיאורי התאכזרות גבוהה, טכניקה ואינטנסיביות של לחימה שכמוה לא היו עוד באף מדינה במזרח הקדום. הוא שרף ערים על תושביהן, קצץ את ידי השבויים, חתך את אפם ואת אוזניהם, וניקר את עיניהם.
אשורנצירפאל העביר את עיר הבירה של הממלכה האשורית מהעיר אשור לכלח והרחיב אותה. בנוסף בנה מצפון לכלח במרחק 10 ק"מ ממנה עיר חדשה בשם אימגור-אנליל. העיר נבנתה על דרך המלך האשורית והייתה עיר מפוארת שכללה מקדשים, מבני ארמון ושערים מפוארים.
מסעות כיבושיו
אסטלה של אשורנצירפאל במוזיאון הבריטי
המסע הראשון שערך אשורנצירפל בתחילת שנת 883 לפנה"ס, היה נגד ארץ כירורי (בין נינוה לימת אורמיה; האזור מזוהה עם אזור Herir משני עברי הזב הגדול), ומשם הוא המשיך במעלה הזב הגדול עד ארץ ח'בח'ו. כאן הציב אסטלה בעיר שלה נתן את שמו: 'אל-אשור-נציר-אפלי'. ב-882 לפנה"ס הוא יצא שנית לאזור זה, ופעם נוספת ב-879 לפנה"ס. לאחר מכן לא חזר יותר אשורנצירפל לאזור עד שנת 866 לפנה"ס. אזור נוסף בחזית זו אליו יצא אשורנצירפל הוא ארץ זמוא, בסביבות נהר דיאלא (אזור סולימאניה כיום). לכאן הוא ערך שלושה מסעות – שניים בשנת 881 לפנה"ס והשלישי ב-880 לפנה"ס.
אזורים הרריים אלו היו קשים לכיבוש, ויותר מכך לשליטה. מאזור זה נשקפה לאשורים סכנה כפולה – סגירת נתיבי המסחר עם המזרח וסכנת פשיטות על אשור משבטי האזור. סופריו של אשורנצירפל מתארים מסעות אלו:
"פסגת ההר התנשאה כחוד פגיון הברזל. ואין עוף שמים שיעוף אליו. כקן נשרים מעוזם בהר. לשם אף אחד מאבותי המלכים לא חדר. שלושה ימים חיפש הלוחם שלי בהר. הוא טיפס ברגל, הכריע את ההר, הרס את קינם, פיזר את המונם. 200 מלוחמיהם חתכתי בחרבי, שללם הכבד נשאתי כעדר כבשים. בדמם צבעתי את ההר באדום כצבוע צמר; בשאריתם השחרתי את הגאיות. עריהם הרסתי, השמתי, שרפתי באש".
חלק מהשליטים ששמעו על אכזריותו של אשורנצירפל ונחרדו, מיהרו להיכנע בפניו; נגד אלו שסירבו להיכנע הוא המשיך במסע הדמים. לשיא אכזריותו במסע זה הוא הגיע כאשר תפס את שליט העיר נישתון, מולו הקרב היה הקשה ביותר: "שליט העיר נישתון – את עורו פשטתי מעליו בעודו בחיים בעיר ארבלה, ופרשתי את העור שלו על חומת העיר". את העיר העניש ב"משאת ומיסים, ונשיאת הסל הטלתי עליהם". הביטוי 'נשיאת הסל', משמעו חובת מס-עובד, שנכפתה על שליטי האזורים הנכבשים – הוטל עליהם לבנות את העיר כלח שאשורנצירפל הסב אליה את בירתו.
בשנת 881 לפנה"ס אנשי זמוא חזרו למרוד, ואשורנצירפל שלח אליהם ארבע משלחות עונשין. כדי לחזק את אחיזתו באזור, הוא הפך את אחת הערים, עיר בשם אטלילה (Atlila) למרכז אשורי פרובנציאלי בשם דור-אשור (Dur-Assur).
האזור השני שאשורנצירפל פנה לעברו היה מצפון לארץ אשור. ב-882 לפנה"ס הוא יצא לעבר הרי נאירי השוכנת צפונית לדיארבקיר. הוא שיקם את העיר טושקאן (Tushkan; כיום Kurh, כ-30 ק"מ דרומית לדיארבקיר), והפך גם אותה לבסיס אשורי. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 879 לפנה"ס, חזר לאזור זה והציב חילות מצב אשוריים בשני מבצרים נוספים – סינבו (Sinabu) וטידו (Tidu) שהיו בידי הארמים, לפיקוח על האזורים הכבושים. אדד-ניררי הרחיק לכת עד לארץ קוטמוהו (Kutmuhu) בעמק החידקל העליון (מזרח אסיה הקטנה), וקיבל את כניעתם של אנשי משך (Mushki) והפריגים שהחזיקו בעמדות ראשוניות על מורדותיהם הדרומיים של הרי הטאורוס. באזור זה הוא קיבל ידיעה על מרד של עיר ארמית בחבור התחתון. הדבר קרה באמצע הקיץ, אך למרות זאת הוא ערך מסע מהיר של 300 ק"מ וכבש את העיר המורדת. במשך שנות שלטונו הוא ערך מסעות לדיכוי מרידות בהרי טור-עבדין בצפון אשור, בארץ זמוא, ולעבר הפרת התיכון.
כאשר פסקו המרידות וחזר השקט לאשור, יצא אשורנצירפל במסע לעבר סוריה במטרה להגיע לים התיכון – יעד שהציב לראשונה המלך שמשי אדד הראשון במאה ה-18 לפנה"ס, וחזר עליו מאוחר יותר תגלת-פלאסר הראשון במאה ה-12 לפנה"ס. בשנת 878 לפנה"ס, פשט אשורנצירפל על הממלכה הארמית החשובה בית אדיני (בית עדן), ששכנה מערבית לנהר הבליח באזור הברך הגדולה של הפרת, והכניע אותה. שנה לאחר מכן, ב-877 לפנה"ס, חצה את הפרת מערבה לתוך סוריה, מכרכמיש למישור אנטיוכיה, ומשם, תוך חציית האורונטס ירד דרומה עד להר הלבנון ודרך פירצת חומס-טריפולי, הגיע עד ל'ארץ ממלכת אמורו' שעל חוף הים (שפלת נהר אל-כביר הדרומי, מצפון לטריפולי). בדרכו חזרה, עבר דרך הרי האמנוס, שם כרתו האשורים עצים להביאם לאשור והציבו אסטלה בהר.
המדינות הנאו-חיתיות של צפון סוריה הופתעו מהמסע ולא הציבו כל התנגדות. אולם מה שמוצג על ידי אשורנצירפל ככיבוש, לא היה אלא פשיטת ביזה בלבד, שכשלעצמה הייתה הישג מימי תגלת-פלאסר. אפילו מסופוטמיה, הטריטוריה שנכבשה ממש על ידי אשורנצירפל הייתה קטנה יחסית. עיקר הישגו היה בסלילת הדרך לכיבושים נוספים עבור המלכים הבאים. במקומות אותם כבש, הקים מבצרים ואייש אותם בחיל מצב; מבצרים כאלו הציב בתושחן שעל החידקל העליון, ועל הפרת התיכון (ניברתי-אשור וכר-אשור-נצירפל). מעמדה של אשור בצפון עיראק התייצב והתבסס. אך בה בעת החל האיום האשורי להטיל את פחדו על עמי המזרח הקדום.
לחשש זה מפני האשורים הייתה אחראית מדיניותו של אשורנצירפל כלפי המדינות שמרדו בו. אמנם עקרונות של יחס הומני כלפי אוכלוסייה לא לוחמת היו אז עדיין בראשית התגבשותם, ויחס הומני כלפי לוחמים של הצד המנוצח לא היה דבר מקובל במזרח הקדום כיחס מחייב. אך עם כל זאת, התנהגותו של אשורנצירפל השני חרגה באכזריותה. לא זו בלבד ששליטים מרדניים הוצאו להורג ועורם הופשט מעליהם ונפרש על חומות העיר המרדנית לראווה ולהפגנה מה צפוי למורדים, הרי במקרים מסוימים עונו והוצאו להורג גם אנשים ונשים לא לוחמים. וכך מצהיר אשורנצירפל ב"אנלים" שלו:
"בניתי עמוד מנגד לשער העיר והסרתי את עורם של כל הראשים שמרדו, וכיסיתי את העמוד עם עורם. כמה מהם תקעתי בתוך העמוד, כמה מהם תקעתי על מוטות מחודדים ואת האחרים קשרתי לכלונסאות סביבות העמוד. ... וכרתתי את אבריהם של הקצינים והפקידים המלכותיים שמרדו. … שבויים רבים מביניהם שרפתי באש, ורבים לקחתי שבויים. לחלק מהם כרתתי את אפיהם, את אוזניהם ואת אצבעותיהם, לרבים ניקרתי את העינים. בניתי עמוד אחד מאנשים חיים ואחר מראשים, וקשרתי את ראשיהם לגזעי עצים סביב העיר. את צעיריהם ונערותיהם שרפתי באש … עשרים אנשים תפסתי חיים וכלאתי אותם בחומת ארמוני. ...את שארית לוחמיהם המתתי בצמא במדבר של הפרת …"
.
אכזריות זו יש כנראה להבינה כמדיניות מודעת ומכוונת שנועדה להטיל פחד על השליטים המנוצחים לבל יעזו למרוד באשור. לצד התיאורים מלאי הזוועות הללו, שמשקפים ללא ספק נאמנה את המציאות, דאגו אומניו של אשורנצירפל ללוות תיאורים אלו בציורי-תבליטים שעיטרו את אולם קבלת האורחים שלו, ושבהם תוארו בתבליט מעשי זוועה אלו. לכך הייתה ודאי מטרה של הרתעה: באולם זה ביקרו והתקבלו לראיון שגרירים ושליחים של מלכי האזור, וכן שליחים של השליטים הכפופים שבאו להגיש את מנחותיהם. לכל אלו נועדו ציורים אלו: הם נועדו להראות לשליחים אלו, ובאמצעותם לשליטיהם, מה צפוי לשליט שיפר את בריתו עם אשורנצירפל, או יתייצב למלחמה נגדו.
