אַרְקוֹסוֹליום (ברבים ארקוסוליה, בעברית קבר מִקְמָר, מלטינית Arcosolium) היא גומחה שתקרתה מקומרת, ששימשה לקבורה בתרבות ההלניסטית ותרבות רומא העתיקה.
בארץ ישראל
בארץ ישראל החל מאמצע המאה ה-3 לפנה"ס, השתנו מנהגי הקבורה בהשפעת התרבות ההלניסטית והחלו לקבור בקברי כוכים, בהם כוך לכל נפטר. כל כוך נסגר עם לוח אבן למשך כל התקופה שבמהלכה הבשר והשרירים התכלו, בערך כשנה. קברי כוכים הקדומים ביתר בארץ ישראל התגלו בעיר מרשה. שיטת קבורה זו הגיעה למרשה כנראה מאלכסנדריה, או מפניקיה, וגם יהודים התחילו לקבור בכוכים. עם הנפטר הניחו חפצים, וכלים שנטמאו.
יתרונות הכוכים היו: ניצול החלל הפנימי בצורה טובה יותר על ידי חפירת כוכים בניצב לקירות, והאפשרות לנצל את הכוכים פעם נוספת. את העצמות פינו ל"מאספה" (קבורה משנית), לחדר מסוים או לתא מסוים ובו עצמות כל מתי המשפחה, והשתמשו שוב בכוכים. בהתקופה ההלניסטית בארץ ישראל התפתח המנהג של שימוש בגלוסקמאות לקבורה משנית. במקביל לקברי הכוכים נמצאו מערות עם קברי ארקוסוליה. נישה מעוגלת בתוך המערה עם משטח ישר בו חצובה שוקת עם המת מכוסה בלוחות ולאחר שנה היו מעבירים את העצמות לקבורה משנית. הלוח ששימש לסגירת הכוך נקרא "לוח סגירה". כדי להשתמש בגומחה שוב, פינו את העצמות, ונעשה שימוש חוזר בשוקת.[1]
"חורבת מדרס" - שבשפלה נמצאה מערת קבורה עם גולל עגול בתוך מסילה המשמש כסוגר למערת הקבורה.
"חקל דמא" - שדה קבורה בחלקו התחתון של גיא בן הינום, ליד מפגשו עם נחל קדרון, ובו מערכות הקבורה מסועפות ומפוארות ביותר ומיוחסות לתקופה ההרודיאנית. בדפנותיהן של רבות מהמערות חקוקים צלבים, עדות לשימוש במערות בתקופה הביזנטית ובימי הביניים. בתקופה הצלבנית נבנה באתר מבנה קמרונות ששימש כמבנה קבורה לצליינים נוצרים שנפטרו בעת שהותם בירושלים.
