ארנסט נייגל

ארנסט נייגל
Ernest Nagel
ארנסט נייגל, בסביבות 1955
ארנסט נייגל, בסביבות 1955
לידה 16 בנובמבר 1901
נובה מסטו נאד ואהום, סלובקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 20 בספטמבר 1985 (בגיל 83)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת קולומביה, הסיטי קולג' של ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
מנחה לדוקטורט מוריס רפאל כהן עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
מונחה לדוקטורט ארתור ל. קפלן, אייזק לוי, הנרי א. קייבורג הבן, פטריק סאפס, ג'רום רותנברג עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פילוסוף, מרצה באוניברסיטה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה מלגת גוגנהיים (1934)
Carus Lectures (1963)
עמית הוועדה למחקר סקפטי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ארנסט נייגל (באנגלית: Ernest Nagel‏; 16 בנובמבר 1901 – 20 בספטמבר 1985) היה פילוסוף יהודי-אמריקאי של המדע.[1][2] נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בתנועת הפוזיטיביזם הלוגי, לצד רודולף קרנפ, הנס רייכנבאך וקרל המפל.

ביוגרפיה

נולד בעיירה נובה מסטו נאד ואהום (כיום בסלובקיה, אז נקראה ואגאויהיי [Vágújhely] והייתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית). אמו, פרידה וייס, הגיעה מהעיירה ורבובה (או ורבו) הסמוכה. הוא היגר לארצות הברית בגיל 10 עם משפחתו, והפך לאזרח ארצות הברית בשנת 1919.[3] נייגל קיבל תואר ראשון מהסיטי קולג' של ניו יורק בשנת 1923, שם למד אצל מוריס רפאל כהן, וקיבל תואר שני (1925[4]) ושלישי (בשנת 1931) מאוניברסיטת קולומביה. הדיסרטציה שלו עסקה במושג המדידה. הוא כותב בה כי ג'ון דיואי הוא הבסיס למרבית מהפילוסופיה שלו.[5] לאורך מרבית הקריירה שלו ניסה נייגל לשלב בין הריאליזם הפילוסופי של כהן עם האינסטרומנטליזם הרדיקלי שבו דגל דיואי.[2] בשנת 1930 שימש מרצה בסגל הזוטר של הסיטי קולג' של ניו יורק, ובשנה שלאחריה קיבל משרה במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה.[4] בשנת 1934 כתב עם מוריס כהן את "An Introduction to Logic and the Scientific Method" ("מבוא ללוגיקה ולשיטה המדעית"). פרט לשנה אחת (1966–1967) שבה הרצה באוניברסיטת רוקפלר, בילה נייגל את יתרת הקריירה האקדמית שלו בקולומביה. בשנות הארבעים היה למרצה מן המניין, והוא הפך למרצה ("פרופסור") הראשון לפילוסופיה על שמו של ג'ון דיואי בשנת 1955.[4] היה פרופסור באוניברסיטה משנת 1967 ועד פרישתו בשנת 1970, וגם לאחר מכן המשיך ללמד.[2]

בשנת 1958 פרסם עם ג'יימס ר. ניומן (אנ') ספר קצר בשם "משפט גדל", שבו הבהירו את משפטי אי-השלמות של קורט גדל עבור אנשים שאינם בעלי ידע רב בלוגיקה מתמטית. הוא ערך את כתב-העת "The Journal of Philosophy" בשנים 1939–1956, ואת כתב-העת "Journal of Symbolic Logic"‏ בשנים 1940–1946. היה נשיא האגודה ללוגיקה סימבולית (אנ') בשנים 1947–1949,[6] ונשיא האגודה הפילוסופית האמריקאית (אנ') בשנים 1954–1955.[7] הוא זכה בשתי מלגות גוגנהיים (בשנים 1934 ו-1950), החל משנת 1962 היה חבר החברה הפילוסופית האמריקאית,[2] ונבחר לאקדמיה הלאומית למדעים בשנת 1978.[8]

עבודתו עסקה בפילוסופיה של תחומים מתמטיים כמו גאומטריה והסתברות, במכניקת קוונטים ובתאוריות רדוקטיביות ואינדוקטיביות של המדע. ספרו "The Structure of Science" ("מבנה המדע"; 1961) פתח למעשה את המחקר בתחום הפילוסופיה האנליטית של המדע. הוא הראה כיצד סוגי הסברים שונים משמשים בתחומים שונים, והיה ספקן לגבי ניסיונות לאחד את טיבם של חוקים או הסברים מדעיים.[9] הציע שעל ידי הצבת שוויון-ערך אנליטי (או "חוקים מגשרים") בין המונחים המקושרים עם תחומים מדעיים שונים, ניתן היה לחסל את כל המחויבויות האונטולוגיות, למעט אלה שאותן דורש המדע הבסיסי ביותר. הוא החזיק גם בדעה שמדעי החברה הם מדעיים, ועליהם לאמץ את אותם סטנדרטים כמו מדעי הטבע. לאורך שנים רבות העביר באוניברסיטה קורס על המתודולוגיה של מדעי החברה יחד עם פול לזרספלד.[2]

היה חברו הקרוב של סידני הוק (אנ').[2]

בשנת 1935 נישא לאדית' אלכסנדריה האגסטורם (Edith Alexandria Haggstrom; נפטרה ב-1988), והיו להם שני בנים: אלכסנדר ((אנ') פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון) וסידני נייגל ((אנ') פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת שיקגו). הוא מת בניו יורק ב-1985.[2]

ספריו

  • On The Logic of Measurement ‏(1930)
  • An Introduction to Logic and Scientific Method (עם מ. ר. כהן, 1934)[10]
  • The Formation of Modern Conceptions of Formal Logic in the Development of Geometry (‏1939)
  • Principles of the Theory of Probability‏ (1939)
  • The Meaning of Reduction in the Natural Sciences‏ (1949)
  • Sovereign Reason‏ (1954)[11]
  • Logic without Metaphysics‏ (1957)[12]
  • Gödel’s Proof (עם ג'. ר. ניומן, 1958)[13][14]
    • בתרגום לעברית: ארנסט נאגל וג'יימס ניומן, משפט גדל, בתרגום יעל הרפז-רובין ונצה מובשוביץ-הדר, ירושלים: מאגנס, 1993.
  • The Structure of Science: Problems in the Logic of Scientific Explanation ‏(1961, מהדורה שנייה 1979)
  • Observation and Theory in Science (עם אחרים, 1971)[15]
  • Teleology Revisited and Other Essays in the Philosophy and History of Science ‏(1979)[16]

קישורים חיצוניים


הערות שוליים

  1. ^ Suppes, Patrick (בפברואר 2000). "Nagel, Ernest". American National Biography Online. נבדק ב-8 במרץ 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Suppes, Patrick (1994). "Ernest Nagel" (PDF). Biographical memoirs of the National Academy of Sciences. האקדמיה הלאומית למדעים. נבדק ב-8 במרץ 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ Patrick Suppes, Biographical Memoir: Ernest Nagel: November 16, 1901—September 20, 1985, The Journal of Philosophy 109, 2012, עמ' 470
  4. ^ 1 2 3 "Prof. Nagel Appointed to New John Dewey Philosophy Chair". Columbia Daily Spectator. 9 בדצמבר 1955. נבדק ב-2020-03-08. {{cite web}}: (עזרה) (המשך)
  5. ^ Aaron Preston, Analytic Philosophy: An Interpretive History, Routledge, 2017, עמ' 260, ISBN 978-1-317-55681-7. (באנגלית)
  6. ^ Former Officers, Council Members, and Executive Committee Members, Association for Symbolic Logic (באנגלית)
  7. ^ APA Divisional Presidents and Addresses, American Philosophical Association (באנגלית)
  8. ^ Ernest Nagel, John Simon Guggenheim Foundation (באנגלית)
  9. ^ Abelson, Raziel (1961). "Unifying the Sciences". Commentary (October 1).
  10. ^ Ernest Nagel, Introduction To Logic And Scientific Method, 1934
  11. ^ Ernest Nagel, Sovereign Reason And Other Studies In, 1948
  12. ^ Ernest Nagel, Logic without metaphysics, and other essays in the philosophy of science, Glencoe, Ill. : Free Press, 1957
  13. ^ Nagel, Ernest (1958). Gödel's Proof. New York: New York University Press.
  14. ^ Ernest Nagel, James Newman, La prova di Gödel, 1961. (באיטלקית)
  15. ^ Ernest Nagel, Observation and theory in science, Baltimore, Johns Hopkins Press, 1971
  16. ^ Ernest Nagel, Teleology revisited and other essays in the philosophy and history of science, New York : Columbia University Press, 1979