ארמניה הזַקארידית (בארמנית: Զաքարյան Հայաստան) הוא מונח המתאר את השטחים שניתנו בארמניה לנסיך זקאריד-מחארגרזלי כפייף על ידי תמר מלכת הממלכה הגאורגית המאוחדת.
היסטוריה
עם התמוטטות שושלת בגרטוני הארמנית נכבשה ארמניה, שלב אחר שלב, על ידי האימפריה הביזנטית, הסלג'וקים והממלכות המוסלמיות[1]. במהלך המאה השתים עשרה נהנו הבגרטים מגאורגיה מתחיית שלטונם, והצליחו להתפשט לתוך שטחי ארמניה שהיו בשליטת המוסלמים[2]. למרות קשיים בתקופת שלטונו של גיאורגי השלישי המשיכו ההצלחות גם בתקופת בתו תמר המלכה[2]. הצלחות אלה נבעו בעיקר בזכות הגנרלים זאקארה ואיוואנה[2]. בסביבות שנת 1199, הם כבשו את העיר אני (Անի) ובשנת 1201 נתנה להם תמר את העיר כפייף[2]. בסופו של דבר הגיע שטחי הפייף לשטחי ארמניה שהיו בשליטת הבגרטים הארמנים[1].
כאשר הח'ווארזמים הגיעו לאזור, בשנת 1225, נשלטה העיר דווין (Դվին) על ידי איוונה הבא בימים, שנתן את אני לאחיינו שנשה (שאהאנשאה), בנו של זאקארה. דווין אבדה אבל הערים קארס ואני לא נכנעו[2].
אף על פי כן, כאשר המונגולים כבשו את אני, בשנת 1236, היה להם יחס ידידותי לזאקארידים[2]. הם אישרו את שנשה כפייף על השטחים שהיו ברשותו ואף הוסיפו לו את הפייף של אבאג, בנו של איוואנה. מאוחר יותר, בשנת 1243, נתנו המונגולים את אהלאט[3] לנסיכה תמתה, בתו של איוואנה[2].
לאחר כיבושה של אני בידי המונגולים, בשנת 1236, הפכו הזאקארידים לווסאל של המונגולים[1]. צאצאיהם המשיכו להחזיק באני עד לשנות השלושים של המאה הארבע עשרה, כאשר הם נכנעו לעות'מאנים, כולל קרה קויאולו[4], שהפכו את אני לבירתם[1].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
