ארז אדום מערבי הוא עץ מחטניחד-ביתי (כלומר בעל אצטרובל זכרי ונקבי על אותו העץ) גדול מאוד שגובהו מגיע בין 65 ל-70 מטרים וקוטר גזע בין 3 ל-4 מטרים בגובה חזה,[א] ובמקרים מיוחדים אפילו יותר.[4] בעצים הגדלים בשטח פתוח נוף העץ יכול להגיע עד לקרקע, בעוד שבעצים הגדלים בחורשה צפופה הנוף יהיה רק בצמרת, היכן שהאור יכול להגיע לעלים. העץ מאריך חיים, כשפרטים אחדים יכולים לחיות מעל אלף שנים, כשהעץ העתיק ביותר שגילו אומת הוא מעל ל-1,460 שנים.[4] מערכת השורשים רדודה (ציצת שורשים), המתפשטת לרוחב ולכן העץ פגיע לרוחות. קליפת הגזע בגוון אדום-חום או (בייחוד כשהעץ חשוף לשמש) אפור-חום. עובייה בין 10 ל-25 מילימטרים, סיבית, ובה חריצים רדודים לאורך והיא מתקלפת בקלות.
העלווה בצורת מניפה כשהעלים דמויי קשקשים בזוגות ענפים נגדיים, כשזוגות רצופים גדלים בזווית של 90 מעלות ביניהם. העלווה ירוקה מלמעלה וירוקה עם קווי פיוניות לבנים מלמטה. העלים בעלי ריח עז המזכיר אננס כאשר מועכים אותם. אורך עלה בודד בין מילימטר ל-4 מילימטרים ורוחבו בין למילימטר לשניים במרבית הענפים, אבל באורך עד 12 מילימטרים על נצרים.[4]
האצטרובלים הנקביים דקים באורך בין 10 ל-18 מילימטרים ורוחב בין 4 ל-5 מילימטרים, ובהם בין 8 ל-12 (14 במקרים נדירים) קשקשים דקים חופפים. צבעם ירוק עד ירוק-צהוב, והם מבשילים לגוון חום בסתיו, כשישה חודשים לאחר ההאבקה, ונפתחים כשהם מבשילים על מנת לשחרר את הזרעים. הזרעים באורך 4 עד 5 מילימטרים ורוחב מילימטר אחד, כשאליהם צמודה כנף צרה דמוית נייר משני צדי הזרע. אורך אצטרובלי האבקה הם בין 3 ל-4 מילימטרים, וצבעם אדום או סגול בתחילה והם מפזרים גרגירי אבקה צהובים באביב.[4]
העץ נשתל בהצלחה במקומות אחרים שבהם האקלים ממוזג, כולל בריטניה ומערב אירופה, אוסטרליה (לפחות צפונה עד סידני), ניו זילנד, מזרח ארצות הברית ובמקומות הגבוהים בהוואי.[6]
טקסונומיה ושמות העץ
השם המדעי של העץ הוא Thuja plicata, כשהעץ הוא אחד משני המינים השייכים לסוג תויה (Thuja) הגדלים באמריקה הצפונית, המין השני הוא תויה מערבית (Thuja occidentalis). השם של המין - פליקטה (plicata) נגזר מהמילה בלטינית plicāre שפירושה בצורת צמה, תוך התייחסות לעלים הקטנים של העץ.
השם "תויה ענקית" מייצג את הסוג ואת העובדה כי זו התויה הגדולה ביותר, וזה אחד משמות העץ בספרדית (tuya gigante) ובצרפתית (Thuya géant). השם "ארז אדום מערבי" הוא תרגום של השם הנפוץ באנגלית "western redcedar". שם זה נכתב לעיתים גם עם מקף כ"western red-cedar" על מנת לציין שהעץ איננו ארז אמיתי (הסוג Cedrus), אף כי יש מקורות שכותבים את שמו כ-"western red cedar". שם נוסף מקובל בארצות הברית הוא "Giant arborvitae", כאשר מקור המילה Arborvitae היא בלטינית "עץ החיים", כלומר "עץ החיים הענק". זהו גם שם העץ בגרמנית (Riesen-Lebensbaum). בדרך מקרה האינדיאנים של מערב ארצות הברית מכנים את העץ "יוצר החיים הארוכים".
עצים בולטים
העץ הגדול ביותר שעדיין חי הוא ענק צ'יוואט (Cheewhat Giant) בשמורת הפארק הלאומי שולי הפסיפי (Pacific Rim National Park Reserve) באי ונקובר כשהנפח שלו הוא 449 מטרים מעוקבים. העץ החי הגבוה ביותר הידוע הוא עץ וילאבי קריק (Willaby Creek Tree) דרומית לאגם קווינולט (Lake Quinault) בגובה 59 מטרים.
ארז אדום של אגם קווינולט היה הארז האדום המערבי הגדול ביותר בעולם
"ארז אדום של אגם קווינולט" (Quinault Lake Redcedar) היה הארז האדום המערבי הגדול ביותר בעולם כשנפח העץ היה 500 מטרים מעוקבים. העץ צמח סמוך לחוף הצפון-מערבי של אגם קווינולט (Lake Quinault) צפונית לאברדין במדינתוושינגטון, כ-34 קילומטרים מהאוקיינוס השקט. נפח העץ היה כשליש מנפח העץ הגדול ביותר הידוע, הסקוויה הענקית המכונה גנרל שרמן. גובהו של הארז האדום של אגם קווינולט היה 53 מטרים וקוטרו היה 5.9 מטרים בגובה חזה. הארז האדום של אגם קווינולט נהרס בסדרת סופות בשנים 2014 ו-2016 וכיום הוא גדם מפואר.[4] העץ החמישי בגודלו היה ארז קלאלוך (Kalaloch Cedar) בפארק הלאומי אולימפיק בנפח 350 מטרים מעוקבים עד שנהרס בסופה במרץ 2014.[7]
ארז אדום בגובה מעל 71 מטרים וקוטר של 4.5 מטרים וגילו מעל ל-700 שנים גדל בקתדרל גרוב (Cathedral Grove) באי ונקובר בקולומביה הבריטית, לפני שעלה באש ונהרס על ידי משחיתים ב-1972. עץ זה שוכן כיום ב"קבר הענק" (Giant's Grave), "קבר" שנוצר מעוצמת הנפילה של העץ.[8]
התושבים הילידים של אזור צפון-מערב הפסיפי, מחוף אורגון ועד דרום-מזרח אלסקה, עשו במהלך ההיסטוריה שימוש נרחב בארז אדום מערבי. כמה שבטים בחוף הצפון-מערבי התייחסו לעצמם כאל "האנשים של הארז האדום" בשל התלות הגדולה שלהם בעץ לחומרים בסיסיים. העץ שימש לבניית מגורים ועמודי טוטם, וגולף לחפצים רבים, כולל מסיכות, כלי מטבח וכלים אחרים, קופסאות, לוחות, סירות קאנו וחפצי פולחן. ארז אדום מערבי קשור גם למסורת ארוכה של שימור מזון ובישול דגים מעל אש גלויה. השורשים והקליפה שימשו לקלוע סלים, קערות, חבלים, בגדים, שמיכות וטבעות.[9]
חומר גלם
העץ של הארז האדום המערבי הדוק, קוויו ישרים ויש בו מעט "עיניים". העץ מוערך בשל צורתו האופיינית, ריחו, והעמידות הטבעית הגבוהה לריקבון, ומשמש באופן נרחב לבנייה חיצונית בצורת עמודים, רצפות דק, רעפים ולחיפוי קירות.[10] הוא משמש לעיתים קרובות לבניית השלד והשדרית של ספינות מפרשים קלות וקייקים. בספינות גדולות יותר משתמשים בו לעיתים קרובות כשהוא משמש מילוי בין שיטות שכבות של שרף אפוקסי או פיברגלס או מוצרים דומים. בשל משקלו הסגולי הנמוך – בין 390 ל-400 קילוגרם למטר מעוקב כשהוא יבש – הוא כ-30% קל יותר מעצים מסורתיים המשמשים לבניית ספינות, כדוגמת מהגוני. בהשוואה למשקלו הוא חזק למדי, אבל יכול להיות פריך. הוא נדבק היטב בשימוש עם שרף אפוקסי או דבק רסורצינול.
העץ משמש כרפידה דוחה חרקים לשידות, אם כי השידה המכונה בארצות הברית "שידת ארז" (Cedar chest) משתמשת בערער וירג'יניה (Juniperus virginiana) המכונה בארצות הברית "ארז אדום" (red cedar).
העץ הוא חומר גלם פופולרי לבניית גיטרות ולוחות תהודה (Soundboard) בשל משקלו הקל, חוזקו והקול האפל והחמים המופק ממנו. הוא גם עץ פופולרי באירופה ובאמריקה לבניית המסגרת לכוורות.
עץ נוי
כמו קרובו תויה מערבית (Thuja occidentalis) ומינים רבים אחרים של מחטניים נוהגים לגדל את הארז האדום המערבי כצמח נוי, כשובר רוח וכגדר חיה בגנים ובפארקים ברחבי העולם. העץ זמין במגוון צורות גדלים וצבעים.
זנים
הזנים הבאים זכו בפרס מצטיין הגן (Award of Garden Merit) של החברה המלכותית להורטיקולטורה (Royal Horticultural Society):
תויאפליצין (Thujaplicin) הוא תרכובת אורגנית הקיימת בעצים בוגרים ומשמשת כקוטל פטריות טבעי, ומונעת בכך ריקבון של העץ. ההשפעה של החומר נמשכת גם כשהעץ נכרת קרוב למאה שנים. עם זאת, התויאפליצין קיים רק בעצים בוגרים. נבטים שלא מייצרים את הכימיקל נרקבים לעיתים קרובות בשלב מוקדם, ולכן חלק מהעצים גדלים כשהגזע שלהם רקוב וחלול.[14]
Chedgy, Russell J.; Lim, Young Woon; Breuil, Colette (2009). "Effects of leaching on fungal growth and decay of western redcedar (Thuja plicata)". Canadian Journal of Microbiology. 55 (5): 578–586. doi:10.1139/W08-161. PMID19483786.
DeCapua, Sarah (2010). The Tlingit. First Americans. Tarrytown, New York: Marshall Cavendish Benchmark. ISBN0-7614-4135-2.
Farjon, A. (2005). Monograph of Cupressaceae and Sciadopitys. Royal Botanic Gardens, Kew. ISBN1-84246-068-4.
Gardner, J. A. F. (1963). The Chemistry and Utilization of Western Red Cedar. Ottawa, Ontario: Department of Forestry. OCLC65814710.
Hill, Anthony (1985). Antique Furniture in Australia. Victoria, British Columbia: Viking Press. ISBN0-670-80319-7.
McNeese, Tim (2002). Early North America. St. Louis, Missouri: Milliken Publishing. ISBN0-7877-0527-6.
Miller, Mike (2008). Alaska's Southeast: Touring the Inside Passage (11th ed.). Guilford, Connecticut: Globe Pequot Press. ISBN0-7627-4535-5. ISSN1545-1941.
Pritzker, Barry M. (1998). Native Americans: An Encyclopedia of History, Culture, and Peoples. Vol. 1. Santa Barbara, California: ABC-CLIO. ISBN0-87436-836-7.
.jpg)
