PROFILPELAJAR.COM

אסכולת אלכסנדריה או הדידָסקאלִיה (ביוונית: Διδασκαλία, "הוראה") הייתה מרכז לתאולוגיה ופילוסופיה נוצריות, שפעל בעיר אלכסנדריה שבמצרים מן המאה השנייה ועד המאה השביעית. האסכולה הייתה אחת משתי המובילות בעולם הנוצרי בשעתה, לצד וכנגד אסכולת אנטיוכיה. היא דגלה בפרשנות כתבי הקודש באמצעות אלגוריה, ובהדגשת טבעו האלוהי של ישו בתחום הכריסטולוגיה.

הגות

המאפיין הבולט והמשפיע ביותר של האסכולה האלכסנדרונית היה השימוש בפרשנות אלגורית לכתבי הקודש, בייחוד לפרשנות הברית הישנה, וכאמצעי להצביע על רצף בינה לברית החדשה. הוגי האסכולה שאבו נטייה זו מיהודי העיר, שהשיטה האלגורית רווחה בקרבם, ובמיוחד מן הפילוסוף פילון, שנקט בכך כדי לפשר בין קדושת המקרא לרעיונות האפלטוניים בהם דגל. האלכסנדרונים לא נרתעו מעקירה גמורה של פשט הטקסט, בנימוק שהספרים חוברו בהשראה אלוהית ישירה, וממילא לא ניתן היה לקראם כחיבורים רגילים; נדרש למצוא את המשמעות העמוקה אליה כיוון האל.

כך, לדוגמה, בעוד שיריביהם האנטיוכיים הסבירו שלמשפטים סתומים קיים מובן פשוט שיכול להיות מטאפורי, המצרים סירבו להכיר בכך שייתכן והכתוב משתמש באמצעים ספרותיים כאלה. התייחסויות אנתרופורמורפיות לאלוהים, כמו ”וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ”, שעוררו לעג רב מצד אויבי הנצרות מבין הפילוסופים היוונים, ושתורצו על ידי האנטיוכיים כדימויים פיגורטיביים, התקבלו כמות שהם על ידי האלכסנדרונים. הם הסבירו שהכתוב מעולם לא נועד להעביר דיווח רגיל על עובדות היסטוריות, אלא להביא לאנושות מסר רוחני טרנסצנדנטי. אוריגנס, גדול הוגי האסכולה, הצהיר בספרו "על העיקרים" שכל מקום בו נראה שיש סתירה בין ספרי הקודש להגיון או לפילוסופיה הגבוהה, היה כזה בכוונת מכוון. הסתירות נועדו לעורר את האדם לתהייה ולחקירה שיביאוהו אל המשמעות האמיתית. בכל נקודה כזו, הכתובים כללו "אירועים שלא התרחשו, לעיתים אירועים שלא יכלו כלל להתרחש, או אירועים שאולי יכלו להתרחש ובכל זאת לא התרחשו." לכל פסוק ולכל מילה היו רובדי משמעות מרובים, לא-חופפים, שניתן היה לחלץ רק באמצעות אלגוריה. אפילו קטעים שיכלו להיחשב כדימויים רגילים, כמו זה בו מראה השטן לישו את כל ממלכות האדם מראש הר גבוה, נתפסו כפשוטם ממש על ידי התאולוגים המצרים. הם קבעו שהיות ואין הר גבוה דיו ממנו יכל ישו לראות את הכל, אין אפשרות להבין את הפסוקים מילולית אלא יש לחתור אל המשמעות הנסתרת בהם.

שיטה זו אפשרה לאוריגנס ולדומיו התמודדות נוחה עם קטעים רבים בברית הישנה, שנראו מבחילים מוסרית או מעליבים בעיני חסידי הפילוסופיה הפגאנית, אותם ניסו לקרב אל הנצרות. מחיית שבעת העממים בידי יהושע בן נון, הפכה בעיניהם מאירוע היסטורי לאלגוריה. הכנענים סימלו תאוות וחטאים שונים, ויהושע – ששמו אוית בתרגום השבעים באופן דומה לזה של ישו – היה רק משל לכריסטוס עצמו. הסיפור כולו, אם כן, לא היה אלא אלגוריה על ישו המתגבר על החטא והתאווה. חוט השני של רחב הזונה ושני המרגלים פורש כסמל לדמו הגואל של ישו, והעץ השתול על פלגי מים בתהילים רימז על טקס הטבילה. האלכסנדרונים מצאו נבואות ורמזים על בוא ישו בכל רחבי המקרא, וראו אפילו את שלוש מאות ושמונה-עשר משרתי אברהם כייצוג לשמו ולצליבה, בשל הדמיון בין האותיות ב"ישו" למספר 318 בספרות יווניות.

בפן הכריסטולוגיה, האסכולה הרבתה להדגיש את הרצף והאחדות בין המימד האלוהי של האל הבן ובין טבעו האנוש של ישו, בעוד שיריביה האנטיוכיים עמדו על הבידול והשוני בין שני הטבעים שחוברו באינקרנציה. האנטיוכיים שאפו להגן על השלמות והאופי הבלתי-משתנה של האלוהי בישו, באמצעות התעקשות על כך שהיה גם אדם רגיל עם נפש ומוח אנושיים. האלכסנדרונים ודומיהם ביקשו, לעומת זאת, להבליט את נוכחותו בעולם הגשמי ואת פועלו בתוכו, על ידי העלאת חשיבות הצד השמימי בו, שביטל או שינה את האדם.

בגרסאותיה הקיצוניות, תפישה זו התבטאה בין היתר בהגותו של אפולינריוס מלאודיקאה, שהושפע מהאלכסנדרוני אתנסיוס. אפולינריוס הטיף כי לצלוב לא היו כלל שכל ונפש אנושיים, אלא האל הבן-הלוגוס לבש את בשרו כקליפה. התורה האפולינרית הוקעה ככפירה. אתנסיוס עצמו התפרסם כלוחם חסר-פשרות באריאניות, שנטתה לבדל בין האלוהי לאנושי עד כדי כך ששללה את השילוש הקדוש והכריזה כי הבן נברא על ידי האב בשלב מאוחר. עוד גרסה קיצונית שצמחה מאלכסנדריה הייתה המונופיזיטיות, שמנסחה אוטיכס שאב רבות מן האסכולה. המונופיזיטים טענו כי שני הטבעים הותכו ויצרו טבע חדש, אחד ויחיד, כאישיותו של ישו. גם תורה זו גונתה ככפירה. המצרים מן הזרם המרכזי, במיוחד קירילוס האלכסנדרוני, לא נסחפו להפרזות כאלו אך דחו מכל וכל את הטיעונים לפיהם ניתן היה לבדל בכל עת בין המימד האלוהי לזה האנושי בישו, ושרק האנושי שבו סבל ומת על הצלב. לשיטתם, האדם שבו היה ספוג כל-כולו בלוגוס ובאלוהות, ושני פנים אלה עונו כאחד ונשאו בחטאי האנושות. קירילוס אמנם נזהר מלייחס תכונות אנושיות של יכולת לחוש כאב לצד העל-טבעי בנוצרי, והקפיד לציין שלא סבל ממש. הוא תירץ זאת באמרו שהמימד האחר "התענה מבלי להתענות."

התאולוגיה האלכסנדרונית הדגישה כי כל העניינים הקשורים בישו היו מעבר להשגה, ולא ניתן היה לתארם בהגיון ובשפה מקובלים. האנטיוכיים, יריביהם, נזהרו מאוד בניסוחיהם, וראו את לשון הדרשות והספרים כמיועדת להעביר בדיוק רב רעיונות מסובכים, ולמנוע סילופים וטעויות. האלכסנדרונים, לעומתם, התייחסו לדרשותיהם וכתביהם בדומה לפרשנות המקרא שלהם. המשמעות הרוחנית והחינוכית, האופן בו השפיעו על נפש המאזין והקורא, הייתה לדידם הדבר החשוב, גם אם הניסוחים הנלהבים היו עשויים שלא להיות מדויקים פילוסופית.

היבט נוסף של האסכולה, שגם הוא הבדיל בינה לזו האנטיוכית, היה התפקיד ואופן המעורבות שייחסה לאל בהבאת הישועה. הבורא נתפש לא כישות מרוחקת, ששומה על האדם להתקרב אליו באמצעות שיפור מוסרי מתמיד, אלא כגורם פעיל ואינטימי שהתעניין מאוד בגורל בריותיו ופעל ללא הרף בעולם. בני האנוש כלל, טובים ככל שיהיו, כלל לא היו מסוגלים להתעלות בעצמם. רק חסד אלוהי מתמיד היה ערובה לגאולה. רחמי האל, לא השיפור באדם, היו המפתח לתהליך הישועה.

היסטוריה

הדידסקאליה נוסדה סביב 180 על ידי פָּנתֶּנוּס, יליד סיציליה שהתחנך כפילוסוף סטואי, ולבסוף קיבל את הנצרות. המוסד נועד לפנות אל הפילוסופים האפלטוניים במצרים ואל המוני חסידיהם, ולשכנעם באמיתות הדת החדשה. פנתנוס עזב את הארץ ב-189 ויצא לשליחות בחצי האי ערב (או בהודו). הוא הוחלף על ידי תלמידו, והדמות הבולטת באסכולה בימיה הראשונים, קלמנס האתונאי. בשלב זה, הדידסקאליה שימשה עדיין יותר כבית-הוראה למומרים טריים, לפני טבילתם. קלמנס הפך אותה למרכז שבו נלמדו כל המקצועות, כולל פילוסופיה ומוזיקה, והעניין הנוצרי היה רק אחד מהם. כך נמשכו רבים, אפילו פגנים, למקום, ונוצר לו המוניטין ששירת אותו בהמשך להפצת עקרונותיו הדתיים. קלמנס היה תאולוג ופילוסוף בעל שם, ודוגמתו עודדה את הנוצרים בעיר להגן בשיטתיות ובתחכום על אמונתם כנגד הפגנים והיהודים.

תלמידו וממשיכו של קלמנס היה אוריגנס, גדול הוגיה של האסכולה. הוא היה זה שביסס עיונית את השיטה האלגורית בפרשנות כתבי הקודש. על אף תרומתו העצומה למחשבה הנוצרית, חלק מרעיונותיו נחשבו כפרניים, ולכן מעולם לא הוכרז כקדוש. אחרים שפעלו בדורו של אוריגנס, ומעט אחריו, היו גרגוריוס תאומטורגוס (עושה המופתים), הפטריארך הרקלס מאלכסנדריה, דיוניסיוס הגדול ודידימוס העיוור. בתקופה זו הייתה הדידסקאליה כבר המרכז ההגותי הנחשב ביותר בנצרות, עד כדי כך שאסכולת אנטיוכיה היריבה התגבשה מתוך התנגדות לשימושה באלגוריות ומתוך חתירה לפשט הכתוב.

הכריסטולוגיה של הדידסקאליה זכתה למייצג נאמן בדמותו של אתנסיוס. הוא הוביל את המלחמה באריאניות, והיה אולי התאולוג החשוב ביותר בוועידת ניקאה, בה נוסחו הקרדו ועקרון השילוש. עם זאת, אתנסיוס התרחק במידת-מה מהאלגוריות של אוריגנס ביחס לפרשנות הכתובים. את מקומו כלוחם למען הדגש על אחדות הטבעים בישו, תפס כעבור כמה עשורים קירילוס האלכסנדרוני, שכמעט והאפיל על קודמו בעת מאבקו להוקעת הנסטוריאנים. קירילוס ניצח על ועידת אפסוס ב-431, בה הוחרם נסטוריוס, ששלל ממרים אם ישו את התואר "מולידת האלוהים" (תאוטוקוס) והטיף לכך ששני טבעיו היו נבדלים. כעבור שמונה שנים כונסה ועידת אפסוס השנייה, בה היה לאלכסנדרונים רוב חזק. הם הדיחו כמה בישופים אנטיוכיים, והכריזו על האסכולה השנייה כנגועה בנסטוריאניות ללא תקנה.

אבל מותו של קירילוס פינה את הבימה לגישות כריסטולוגיות קיצוניות יותר. אוטיכס אבי המונופיזיטיות, אחוז קנאות אנטי-נסטוריאנית, ביטל לחלוטין את ההפרדה בין האנושי לאלוהי וטען כי לישו היה טבע אחד. בכך הגדיש את הסאה. האנטיוכיים המושפלים, ובעל-בריתם לאו בישוף רומא, גברו על האלכסנדרונים בוועידת כלקדון ב-451. בכלקדון נוסחה ההגדרה הכריסטולוגית הרווחת עד ימינו, לפיה היו לו שני טבעים מושלמים. אסכולת אלכסנדריה, אף שלא נסחפה אחרי המונופיזיטים, ספגה מכה קשה, ויומרתה לעליונות בעולם הנוצרי התערערה. הכנסייה המצרית (יחד עם כמה אחרות במזרח) לא קיבלה את החלטות כלקדון, שנראו לה כנסיגה לכיוון נסטוריאני, ונוצר קרע בינה לכל היתר. המונופיזיטיות הייתה פופולרית מאוד במצרים, והפטריארכים הבאים באלכסנדריה נבחרו לרוב רק אם גילו לפחות אהדה כלפי הזרם. הדידסקאליה הלכה ונחלשה, ונעלמה לאחר הכיבוש המוסלמי במאה השביעית.

למרות שספגה מפלה חלקית בתחום הכריסטולוגיה, בפן אחד ניצחה כליל מורשת אלכסנדריה. הפרשנות האלגורית שניסחה, הייתה פופולרית וכמעט בלעדית בכל חוגי הכנסייה, למשך למעלה מאלף שנים. רק בעת הרפורמציה הפרוטסטנטית הסתמנה מגמה של שיבה לפשט הכתוב, והתרחקות מייחוס משמעויות מוכמנות ומרחיקות-לכת.

לקריאה נוספת

Brian E. Daley S.J., Antioch and Alexandria: God's Presence in History, בתוך: Francesca Aran Murphy (עורכת), The Oxford Handbook of Christology, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2015. עמ' 121-137.