PROFILPELAJAR.COM

אני האגדה
I Am Legend
מידע כללי
מאת	ריצ'רד מת'סון
שפת המקור	אנגלית
סוגה	אימה, ספרות ערפדים, מדע בדיוני
מקום התרחשות	לוס אנג'לס
תקופת התרחשות	1976, 1978, 1979
הוצאה
הוצאה	Gold Medal Books
תאריך הוצאה	1954
פרסים
	Tähtivaeltaja Award (ריצ'רד מת'סון, 2008); 100 ספרי המדע הבדיוני והפנטזיה הטובים ביותר של NPR ;
סדרה
הספר הבא	The Shrinking Man

אני האגדה (באנגלית: I Am Legend) הוא רומן אימה פוסט-אפוקליפטי משנת 1954 מאת הסופר האמריקני ריצ'רד מת'סון. הרומן היה להצלחה רבה ועובד לקולנוע בסרטים האדם האחרון על כדור הארץ (1964), איש האומגה (1971) וכן בסרט הנודע אני האגדה (2007), בכיכובו של ויל סמית'. הרומן היווה גם השראה לסרט ליל המתים החיים (1968).

הספר תורגם לעברית בהוצאת ינשוף, על ידי יעל ענבר ויצא לאור במקביל לצאתו לאקרנים של סרט הקולנוע בשנת 2007.

עלילה

רוברט נוויל הוא השורד היחיד של מגפה שהרגה את מרבית האוכלוסייה האנושית והפכה את השארית ל"ערפדים" שמתאימים במידה רבה לסטראוטיפים שלהם בסיפורת ופולקלור: הם מוצצי דם, חיוורי עור ורגישים לאור.

הרומן, המתרחש באופן מרומז בלוס אנג'לס, מפרט את חייו של נוויל בחודשים ובסופו של דבר שנים לאחר ההתפרצות כשהוא מנסה להבין את המחלה, לחקור אותה ואולי לרפא אותה. נחילי ערפדים מקיפים את ביתו מדי לילה ומנסים למצוא דרכים להיכנס פנימה, הערפדים הם הנקבות החושפות את עצמן ושכנתו הערפדית שצועקת לו לצאת. נוויל שורד כשהוא מתבצר בתוך ביתו בכל לילה; הוא מוגן עוד יותר על ידי אמצעים מסורתיים לדחיית ערפדים כמו שום, מראות וצלבים. סופות אבק שבועיות חורשות את העיר ובמהלך היום, כשהערפדים אינם פעילים, נוויל נוהג להסתובב בהם כדי לחסל אותם בעזרת יתדות מעץ (מכיוון שהם נראים אטומים לכדורי התותחים שלו) ולחפש אחר אספקה. העבר של נוויל מתגלה לעיתים דרך פלשבקים; המחלה לקחה את בתו, שאת גופתה נאלץ לשרוף, כמו גם את אשתו, שגופתה נקברה בסתר, אך לאחר מכן נאלץ להרוג אותה לאחר שקמה מהמתים כערפד.

לאחר התקפי דיכאון ואלכוהוליזם, נוויל קובע לבסוף שיש כמה סיבות מדעיות מאחורי מוצאם, התנהגויות וסלידות אצל הערפדים ולכן הוא מתכוון לחקור אותם. הוא משיג ספרים וחומרי מחקר אחרים מספריה ובאמצעות מחקר הדרגתי מגלה ששורש המחלה הוא ככל הנראה זן Bacillus של חיידקים המסוגל להדביק גם מארחים שמתו וגם חיים. גם הניסויים שלו במיקרוסקופים מגלים שהחיידקים רגישים באופן קטלני לשום ואור שמש. יום אחד, כלב תועה ופצוע מוצא את דרכו לרחוב שלו, ממלא את נוויל בשמחה. נווילשמח לחברה ואט-אט מרוויח בדקדקנות את אמונו של הכלב העצבני במזון ומביא אותו לבית. למרות מאמציו, הכלב הפצוע מת שבוע לאחר מכן, ונוויל, שנשדד מכל תקווה, חוזר ללמוד יותר על הערפדים.

המשך הקריאה והניסויים של נוויל בערפדים חסרי כושר עוזרים לו ליצור תיאוריות חדשות. הוא מאמין שערפדים מושפעים ממראות וצלבים בגלל "עיוורון היסטרי", תוצאה של התניה פסיכולוגית קודמת של נגועים. כשהם מונעים מטירוף המחלה, גם אז, תגובתם מוגבלת לאמונותיו של האדם המסוים; לדוגמה, ערפד נוצרי יחשוש מהצלב, אך ערפד יהודי לא יחשוש כך. בנוסף, נוויל מגלה אמצעים יעילים יותר להרוג את הערפדים, מלבד סתם להכניס יתד לליבם. זה כולל חשיפת ערפדים לאור שמש ישיר או גרימת פצעים רחבים וחושפי חמצן בכל מקום בגופם, כך שהחיידקים עוברים מהיותם סימביוזים אנאירוביים לטפילים אירוביים, תוך שהם צורכים במהירות את מארחיהם כשהם נחשפים לאוויר, מה שהופך את מראה הערפדים לנוזלי. עם זאת, החיידקים מייצרים גם "דבק גוף" גמיש שאוטם באופן מיידי פצעים בוטים או צרים, מה שהופך את הערפדים לחסינים לקליעים שלו. עם הידע החדש שלו, נוויל הורג מספר גדול כל כך של ערפדים בפומבי שכמות המבקרים הליליים שלו פוחתת משמעותית. נוויל מאמין עוד שהמגפה התפשטה לא באמצעות עקיצות ערפד ישירות כמו של יתושים נושאי חיידקים וסופות אבק בערים בעקבות המלחמה אחרונה. חוסר העקביות של תוצאותיו של נוויל בטיפול בערפדים גורם לו גם להבין שבעצם ישנם שני סוגים המגיבים בצורה שונה - כאלה החיים עם זיהום מחמיר ואלה שמתו אך הושמדו מחדש על ידי החיידקים (כלומר כאלה שהפכו לאל-מתים).

אחרי שלוש שנים, נוויל רואה אישה מבועתת לאור יום. נוויל חושד מייד לאחר שהיא נרתעת באלימות בנוכחות שום, אך לאט לאט הם זוכים לאמון זו בזה. בסופו של דבר השניים מנחמים זה את זה בצורה רומנטית והוא מסביר כמה מממצאיו, כולל התיאוריה שלו לפיה הוא פיתח חסינות מפני הזיהום לאחר שננשך על ידי עטלף ערפדים נגוע לפני שנים. הוא רוצה לדעת אם האישה, ששמה רות, נגועה או חסינה, ונודר לטפל בה אם היא נגועה, והיא מאפשרת לו באי רצון לקחת דגימת דם, אך פתאום חובטת בו עד אובדן הכרה כשהוא רואה את התוצאות. כשנוויל מתעורר, הוא מגלה פתק של רות שמתוודה שהיא אכן ערפד שנשלח לרגל אחריו ושהוא היה אחראי למות בעלה, ערפד אחר. עוד עולה מההערה שרק הערפדים הלא מתים הם אלימים מבחינה פתולוגית, אך לא אלה שהיו בחיים בזמן ההדבקה ושהם עדיין שורדים בגלל מוטציות מקריות בחיידק שלהם. אלה הנגועים שעודם בחיים התגברו לאט לאט על מחלתם ומנסים לבנות חברה חדשה. הם פיתחו תרופות שמקטינות את התסמינים הגרועים ביותר. רות מזהירה את נוויל שרגשותיה כלפיו נכונים אך שאנשיה ינסו לתפוס אותו וכי עליו לנסות לברוח מהעיר.

עם זאת, בהנחה שהוא יטופל בצורה הוגנת על ידי החברה החדשה, נוויל נשאר בביתו עד שיגיעו אליו האנשים נגועים ושולחים באלימות את הערפדים הלא-מתים שמחוץ לביתו. הוא יורה עליהם ובתורו נורה ונלכד. פצוע אנוש, נוויל מוכנס לתא חסום בו מבקרת רות, שמודיעה לו שהיא חברה בכירה בחברה החדשה, אך בשונה מהאחרים, אינה מתרעמת עליו. לאחר שדנה בהשפעות של פעולות ההרג שביצע נוויל בערפדים של החברה החדשה, היא מכירה בצורך הציבורי בהוצאתו להורג של נוויל, אך נותנת לו חבילה של גלולות התאבדות הפועלות במהירות.

נוויל מקבל את גורלו ומבקש מרות שלא לאפשר לחברה הזו להיות חסרת לב יותר מדי. רות מבטיחה לנסות, מנשקת אותו ועוזבת. נוויל ניגש לחלון התא שלו ורואה את הנגועים בוהים בו באותה שנאה ופחד שפעם חש עבורם; הוא מבין שהוא, שריד של האנושיות הישנה, הוא עכשיו אגדה לגזע החדש שנולד מהזיהום. הוא מכיר בכך שהרצון שלהם להרוג אותו, לאחר שהרג כל כך הרבה מהיקרים להם, אינו דבר שהוא יכול לגנות. ככל שהגלולות מתחילות להשפיע, הוא משתעשע מהמחשבה שהוא יהפוך לאמונה טפלות ולאגדה החדשה שלהם, בדיוק כמו שערפדים היו פעם עבור בני אדם.

עיבודים

סרטים

הרומן עובד לסרט באורך עלילתי שלוש פעמים, כמו גם לסרט ווידאו בשם I Am Omega. בשונה מהספר, כל אחד מהם מציג את הדמות של נוויל כמדען מיומן. שלושת העיבודים מראים שהוא מוצא תרופה ומעביר אותה. עיבודים שונים מהרומן הציגו את האירועים שלוש שנים לאחר האסון, במקום להתרחש בפרק זמן של שלוש שנים, כמו ברומן. כמו כן העיבודים מתרחשים בעתיד הקרוב, שנים ספורות לאחר יציאת הסרט ואילו הרומן מתרחש 20 שנה מיום פרסומו.

הרומן גם עובד לסרט סטודנטים ספרדי קצר בשם Soy Leyenda.

האיש האחרון על כדור הארץ

בשנת 1964 כיכב וינסנט פרייס כד"ר רוברט מורגן (ולא "נוויל") בסרט "האיש האחרון על כדור הארץ" (השם המקורי של ההפקה האיטלקית הזו היה L'ultimo uomo della Terra). מת'סון כתב את התסריט המקורי לעיבוד זה, אך בשל שכתוב מאוחר יותר לא רצה ששמו יופיע בקרדיטים; כתוצאה מכך נזקף לזכות מת'יסון שם בדוי "לוגן סוונסון".^[1]

איש האומגה

בשנת 1971 הופקה גרסה שונה בהרבה, תחת הכותרת איש האומגה (The Omega Man) כיכב בה צ'רלטון הסטון (כרוברט נוויל) ואנתוני זרבה. למת'סון לא הייתה כל השפעה על התסריט לסרט זה^[2] ואף על פי שהעלילה נותרה דומה, היא סוטה מהרומן בכמה אופנים, תוך הסרת מאפייני הערפד של האנשים הנגועים, למעט הרגישות שלהם לאור. בגרסה זו, הנדבקים מוצגים כמוטציות ליליות, עטויי גלימות שחורות, לבקנים, המכונים "המשפחה". אף על פי שהם אינטליגנטים, הם מתנערים מהטכנולוגיה המודרנית, כשהם מאמינים שהיא (והאנשים המשתמשים בה, כמו נוויל) היא רעה וגורמת לנפילת האנושות.

אני האגדה

בשנת 2007 הופק עיבוד שלישי לרומן, הפעם בשם I Am Legend, בימויו של פרנסיס לורנס ובכיכובו של ויל סמית' כרוברט נוויל.^[3] עיבוד זה חורג גם הוא באופן משמעותי מהרומן. בגרסה זו הזיהום נגרם על ידי נגיף שנועד במקור לרפא סרטן. כמה יסודות ערפדים נשמרים, כמו רגישות לאור UV ומשיכה לדם. הנדבקים מוצגים כיצורים פראיים ליליים בעלי אינטליגנציה מוגבלת הצדים את הלא נגועים בזעם דמוי ברסקר. יצורים אחרים, כמו כלבים, נגועים גם הם בנגיף. גם סיום הסרט שונה כדי להציג את נוויל כמי שהקריב את חייו כדי להציל את האנושות, ולא הוצא להורג בשל פשעים נגד הערפדים ששרדו, אף כי סיום שנמחק לסרט היה קרוב יותר לרוחו של הספר ובו נוויל מתנצל על ניסויים שביצע ואינו מתאבד.^[4] הסרט מתרחש בעיר ניו יורק בשנים 2009 ו-2012 ולא בלוס אנג'לס של השנים 1975–1977 כמו ברומן.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אני האגדה בוויקישיתוף

I Am Legend
קרן לנדסמן, אני האגדה / ריצ'רד מתיסון, בלוג "בלי פאניקה"
אני האגדה, באתר OCLC (באנגלית)

הערות שוליים

^ Stan Wiater; Matthew R. Bradley; Paul Stuve (2009). The Twilight and Other Zones: The Dark Worlds of Richard Matheson. Kensington Publishing Corporation. pp. 177–. ISBN 978-0-8065-3113-7. נבדק ב-3 ביוני 2013. {{cite book}}: (עזרה)
^ "Omega Man, The". Sf-encyclopedia.com. נבדק ב-2013-06-03.
^ end credits: "Based on the screenplay by John & Joyce Corrington, and the novel by Richard Matheson"
^ Deborah Christie, Sarah Juliet Lauro, ed. (2011). Better Off Dead: The Evolution of the Zombie as Post-Human. Fordham Univ Press. p. 169. ISBN 0-8232-3447-9, 9780823234479.