אמנות מנוונת היא תערוכה, שאצר אדולף ציגלר במשכן לאמנות במינכן, בין התאריכים 19 ביולי ל-30 בנובמבר 1937. התערוכה הציגה 650 יצירות אמנות, שהוחרמו ממוזיאונים גרמניים. יצירות האמנות נתלו באופן כאוטי, בצפיפות והיו מלוות בתוויות טקסט המגחיכות את האמנות. התערוכה נועדה להסית את דעת הקהל נגד המודרניזם ונדדה למספר ערים אחרות בגרמניה ובאוסטריה.^[1][2] התערוכה נועדה להציג את כל מה היה שבעיני הנאצים נתפס כמושחת, מנוון וסוטה באמנות המודרנית. הוצגו בה יצירות של טובי האמנים המודרניים של המחצית הראשונה של המאה ה-20, ובהם אנרי מאטיס, פבלו פיקאסו, מקס ארנסט, פיט מונדריאן, אדוורד מונק, מארק שאגאל, וסילי קנדינסקי ועוד. אף שהתערוכה נועדה ללעוג לאמנות המוצגת בה, נעשתה בה עבודת אוצרות רצינית ומושקעת, אשר כללה תוויות ובהן טקסטים המסבירים את היצירות על פי התפיסה הנאצית.^[3] התכנים שבתצוגה נחשבו כולם לבלתי מוסריים, ונאסר על ילדים לצפות בה.

התערוכה הייתה ביטוי מוחשי למונח אמנות מנוונת שהמפלגה הנאצית השתמשה בו לתיאור כלל הזרמים באמנות.

אדולף היטלר עלה לשלטון ב־30 בינואר 1933 והורה לפעול "לנקות" את התרבות הגרמנית ממה שהוגדר תרבות מנוונת. לצורך כך אורגנו אירועי שריפת ספרים, אמנים ומוזיקאים הודחו מתפקידי הוראה, ואוצרים במוזיאונים הוחלפו על ידי חברי המפלגה. יצירות רבות של אמנים בעלי שם בינלאומי, הוסרו ממוזיאונים בבעלות המדינה ונאסרה הצגתם בגרמניה הנאצית בטענה שאמנות כזו היא "עלבון לרגשות הגרמניים". אמנות מנוונת הוגדרה כאמנות לא גרמנית, יהודית, או קומוניסטית באופיה.^[4]

ב-30 ביוני 1937, מינה גבלס את אדולף ציגלר, ראש לשכת הרייך לאמנות חזותית, כאחראי על ועדה שהוסמכה להחרים ממוזיאונים ואוספי אמנות ברחבי הרייך, אמנות שנתפסה מודרנית, מנוונת או חתרנית.^[5] התערוכה נועדה לקדם את הרעיון כי המודרניזם היה קונספירציה של אנשים ששנאו את האדיבות הגרמנית, שזוהו לעיתים קרובות כיהודים-בולשביסטים, למרות שרק שישה מתוך 112 האמנים שנכללו בתערוכה היו למעשה יהודים.^[6] בתערוכה הוצגו יותר מ-650 ציורים, פסלים, הדפסים וספרים מ-32 מוזיאונים ברחבי גרמניה. הפתיחה נערכה ב-19 ביולי 1937 במינכן והוצגה שם עד 30 בנובמבר באותה השנה, ומשם נדדה לעוד 11 ערים נוספות בגרמניה ואוסטריה. במינכן, התערוכה נערכה בקומה השנייה בבניין ששימש את המכון לארכאולוגיה. חדרי התערוכה נבנו ממחיצות זמניות, ובכוונה היו עמוסים יתר על המידה. תמונות נתלו בצפיפות ולפעמים ללא מסגור.

שלושת החדרים הראשונים בתערוכה נאצרו בצורה נושאית. החדר הראשון כלל יצירות שנחשבו משפילות את הדת הנוצרית; בשני הוצגו יצירות של אמנים יהודים והחדר השלישי הכיל יצירות שנחשבו כעלבון לנשים, חיילים ואיכרים גרמנים. לשאר חללי התערוכה לא היה נושא מיוחד. לצד ציורים רבים הוצבו תוויות המציינות את הסכום שהמוזיאון שילם לרכישת יצירות האמנות בייחוד עבודות שנרכשו במהלך תקופת ההיפר-אינפלציה ברפובליקת וויימר לאחר מלחמת העולם הראשונה. כמובן שהסכומים נופחו.^[7]

תיאורי היצירות בסגנון מלעיג ותוקפני נכתבו על הקירות לצד עבודות האמנות, כ"הסבר" לקבוצה של עבודות. למשל:

• לעג מחוצף לשלטון האל תחת שלטון המרכז (Centrist)
• התגלות נשמת הגזע היהודית
• עלבון לאישה הגרמנית
• האידיאל - המפגר והזונה
• חבלה מכוונת בהגנה הלאומית
• חקלאים גרמנים - על פי תפיסת דוברי יידיש
• הגעגוע היהודי אל הפרא מגלה את עצמו - בגרמניה הכושי הופך לאידיאל הגזעי של האמנות מנוונת
• טירוף הופך לשיטה
• טבע כפי שנראה על ידי מוחות חולים
• אפילו "האנשים החשובים" של המוזיאון כינו זאת "אמנות העם הגרמני"^[7][8]

36 עבודות של האמן אמיל נולדה הוצגו בתערוכה, יותר מכל אמן אחר.^[9]

האמנים שיצירותיהם הוצגו בתערוכה היו חלק מזרמים באמנות שנחשבו כמנוונים ובניהם: באוהאוס, קוביזם, דאדא, אקספרסיוניזם, פוביזם, אימפרסיוניזם, אובייקטיביות חדשה (אנ') וסוריאליזם.

מדיה וקבצים בנושא אמנות מנוונת בוויקישיתוף