יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
אמנות אקולוגית היא סוגה בתחום אמנות עכשווית המציגה עשייה אמנותית שהחלה בתגובה למשבר הסביבתי העולמי. אמנות זו ממזגת יצירת אמנות אסתטית, הסברתית וחינוכית השואפת לקידום מודעות סביבתית ומעורבות קהילתית בשיקום סביבתי בטבע.
אמן בתחום האמנות האקולוגית מנסה על פי רוב, באמצעות אמנותו, להציג את נקודת המבט הפילוסופית שלו ולעורר מודעות בחברה לחשיבות שימוש מושכל במשאבי הטבע, נזקי האדם למים, לאוויר, לאדמה, נזקי האדם לסביבה כתוצאה מתרבות הצריכה. האמנות האקולוגית שואפת לקדם שינוי במודעות האדם במטרה לחיזוק קשרי הגומלין בין אמנות, תרבות וקיימות.
ההיסטוריה של האמנות האקולוגית
החל משנות השישים של המאה ה-20, החלו אמנים אחדים, רובם גרמנים, כגון ניקולאוס לאנג, לילי פישר, הנס האקה, יוזף בויס ואלן סונפיסט, ביצירת אמנות חדשה השמה דגש על קשר עם סביבת המחיה של האדם. כחלק מעבודתם האמנותית, הם ניסו לחקור את החומרים בשטח, את הקרקע ואת הנוף. עבודתם הייתה בעיקר אמנות החוקרת את הצורך בהגנה לשיפור הסביבה בה חיים בני האדם.
חלק מאמנים אלו החלו באיסוף מתמיד של פרטי מציאות, חפצים יומיומיים, שרידי נופים, אתרים ועוד. בניסיונם לגשר על הפער בין חיים לאמנות. הם שילבו בעבודותיהם גם מיצגים בעלי היבטים אקולוגיים. לאנג למשל, הציג בתצוגה כמו מוזיאלית אוסף חפצים שאסף ברחבי העולם כולל דוחות יבשים מהשטח על פעילות השיטוט והאיסוף. תצוגתו כללה שרידים מתרבויות שהאדם הלבן גרם להכחדתן. פישר, שפעלה בעיר המבורג, יצאה למסעות לגילוי חפצים משומשים וישנים כאשר עברה מבית לבית והציעה מברשות חדשות תמורת הישנות. את המברשות הישנות שאספה, שילבה בהמשך במיצגים שלה כאשר ניסתה להדגים בכך, שלחפצים ולטבע יש סגולות משלהם המקבלות עומק ומשמעות מיוחדים כאשר עוסקים בהם לאורך זמן.
האמנות של יוזף בויס
ערך מורחב – יוזף בויס כרזת פרסום לסדרת הרצאות של בויס בשם "Energy Plan for the Western Man", שהעביר ב-1974
בויס, האקה וסונפיסט היו האמנים החלוצים הראשונים שבחנו סוגיות אקולוגיות חברתיות באמצעות אמנות המתייחסת לבעיות בזמן אמת הנוגעות לפוליטיקה, מערכות כלכליות, אקולוגיה, תעשייה, וחוויות חיים יומיומיות אחרות. בויס המציא את המונח המהפכני "Everyone is an artist” (בתרגום חופשי: "כל אחד הוא אמן") ופעל לעורר שינוי בחברה לעידוד הפיסול החברתי לפתרון בעיות סביבתיות, לטיפול בבעיות קהילתיות הקשורות לאקולוגיה עירונית. בנוסף פעל בויס נגד כריתת יערות והרס בתי גידול ושימש מודל לדור של אמנים צעירים בעולם. "פעולת נטיעת העצים של יוזף בויס, לה קרא “פיסול חברתי” והוצגה בדוקומנטה השביעית בקאסל, 1982, היא דוגמה טובה לסוג האמנות הזה".[2][3]
יש הטוענים[דרוש מקור] כי תפישתו של בויס את הפיסול החברתי ואמרתו המפורסמת “כל אחד יכול להיות אמן” הם שני אלמנטים מרכזיים המניעים את הפרקטיקות החברתיות של ימינו. שני עקרונות אלו הם ביטוי מובהק למה שנפס כי חזונו האוטופי של בויס ששאף לפתח אורגניזם חברתי שיהפוך את האמנות לכוח מהפכני בעל משמעות קונקרטית לחברה (מודל אותו הוא כינה Expanded Art). אמנות מבוססת הקהילה – בדומה ליצירתו של בויס – היא ספקטרום רחב של עשייה אמנותית.
בויס היה שותף להקמת ארגונים ומוסדות רבים ובהם הארגון לדמוקרטיה ישירה באמצעות משאל-עם והמפלגה הירוקה בגרמניה. אחד ממפעליו הגדולים ביותר של בויס היה הקמתה של האוניברסיטה הבינלאומית החופשית, שקידמה צורות של פדגוגיה ניסיונית. האוניברסיטה שימשה מסגרת רב-תחומית שכללה לימודי תרבות, סוציולוגיה וכלכלה שהתבססה ברובה על דיונים ושיחות שהיו פתוחים לקהל ללא תנאי קבלה או שכר לימוד. בויס גרס שהשכלה גבוהה צריכה להיות נגישה לכל וכי מדובר במסגרת בה היחיד אמור למצוא את הפוטנציאל היצירתי הגלום בו.
גם בישראל ניכרת השפעתו הרבה של יוזף בויס. השם “בויס” הגיע לשדה האמנות הישראלי בסוף שנות ה-60 ושלהי שנות ה-70. השפעתו של בויס על אמנים ישראלים, החלה מיד לאחר מלחמת ששת הימים והגיעה לשיאה לאחר מלחמת יום כיפור. בשנת 1970 נסע לגרמניה האמן הישראלי יצחק דנציגר כיועץ של "בצלאל" ופגש שם את בויס. בעקבות המפגש, החלו השניים לשתף פעולה ותכננו פרויקטים סביבתיים ששילבו שיקום אתרים, אקולוגיה ותרבות ליצירת אמנות אקולוגית.
השפעתו של בויס האמנות הישראלית מגוונת, והיא נעה בין השפעה ישירה לעקיפה.[דרוש מקור] תערוכות על השפעתו של בויס על האמנות הישראלית הוצגו בתערוכות אומנות בתערוכות שונות לאורך השנים ברחבי הארץ.
קבוצת פלוקסוס
במקביל להתפתחות תחום האמנות האקולוגית בגרמניה, ייסד אמן אמריקאי לותרני בשם ג'ורג' מקיונאס בארצות הברית את קבוצת "פלוקסוס" שחבריה דגלו בהתנסות אמנותית בחומרים ובטכניקות חדשים בשילוב עם אקטיביזם פוליטי. אמנים אלו היו מפוזרים בכמה מדינות באירופה ובארצות-הברית וכונו "קבוצת פלוקסוס". הקבוצה דגלה בהתנסות אמנותית בחומרים ובטכניקות חדשות בשילוב עם אקטיביזם פוליטי. הפעילים בקבוצה היו חברים בארגונים פוליטיים שונים שפעלו להביא לפתרון בעיות אקולוגיה בקהילה ואקולוגיה עירונית ופעלו עם קהילות שונות לנטיעת עצים ופעילויות נוספות.
אמני "קבוצת פלוקסוס" עודדו גישה של יצירה בסגנון "עשה זאת בעצמך" (DIY (do it yourself –וערכים של פשטות. חבריה ביקרו את המסחור המערבי ועבדו בחומרים יומיומיים שהם מצאו. פעילותם של חברי הקבוצה נעשתה מחוץ לגלריות המסחריות. קיים קושי להגדיר מכנה משותף אחד לסגנונה של קבוצת אמני "פלוקסוס" שכן חלקם עסקו באיסוף והרכבה ויצירה מחומרי זבל כמו בדלי סיגריות ועטיפות של ופלים (כיום מכונה אמנות זה בשם "אומנות המיחזור") וחלקם עסקו בסרטוני וידאו-ארט, רישומים, יצירות מוזיקליות וספרותיות.
התפתחות האמנות האקולוגית
עבודה של מירי ישראלי מפסולת שרשראות אופניים, נסורת אלומיניום, צלחת מיקרוגל, מסגרת שעון קיר ישן וחומרים נפסדים שחברו יחד לאשת הפלדה. אמנות אקולוגית שהוצגה בתערוכת "יש דברים שרציתי לומר".
בשנת 1962 פורסם הספר "האביב הדומם". הספר, שנכתב על ידי החוקרת הזואולוגית הימית רייצ'ל קרסון, תיעד את ההשפעות המזיקות על הסביבה בשימוש חסר הבחנה בחמרי הדברה. קרסון טענה בספרה כי בגלל מבנה שרשרת המזון בעולם החי, חומרי הדברה המכוונים להשמיד חרקים משפיעים בסופו של דבר על מארג המזון כולו וכי חלק מהחומרים, כגון DDT, פוגעים בבריאותם של בני האדם. הספר זכה להצלחה מסחרית גדולה בעולם והביא את קרסון להרצות בנושא ברחבי העולם.[4] הספר עורר סערה והיה אחד הגורמים לשינוי במדיניות ההדברה הלאומית בארצות הברית כשבשיאו התקבל איסור ארצי לשימוש בחמרי ההדברה DDT לשימושים חקלאיים. הספק גם היווה ההשראה להקמת של הסוכנות להגנת הסביבה בארצות הברית.
בעקבות ספרה של קרסון החלו האמנים הלן מאיר וניוטון הריסון ליצור אמנות חדשנית. אחד הפרויקטים הראשנים שלהם היה פרויקט "בוסתן נייד" שבו המבקרים יכלו לחוות גידול צמחים טבעי ולהיות מודעים לאופן בו התושבים העירוניים ביותר הרחוקים מהתהליכים הטבעיים של החקלאות יחשפו לכך בחללי אמנות מקורה. הפרויקטים שלהם היו בינלאומיים הן ביצירת אמנות ובכתיבת מאמרים העוסקים בחינוך ליצירת אמנות אקולוגית, אמנות ירוקה, אמנות חזותית וחינוך לאמנות המשמשת להעלאת מודעות והתקשרות עם מושגים ונושאים סביבתיים.
בשנת 1980, חברים בארגון הסביבתי כדור הארץ היו הראשונים שיצרו אמנות המתייחסת למצב כדור הארץ. באמנותם ביטאו את הערך של האמנויות שעזרו לנו לזכור שיש לא רק פחד, צער ואובדן מנזקי האדם לסביבה אלא יש צורך עצום לתקווה, ליופי וליצירה באמצעות האמנות שהועברה בסדנאות, סמינרים, כתיבה ויצירה.
בשנת 1989 פורסם מאמר מפי האמנים כריסטוף ברונר, רוברטו ניגרו וג'רלד ריוניג בו הציגו פרקטיקות אסתטיות, שכינו אותם לראשונה כאמנות אקולוגית, החוקרת צורות עכשוויות של אקטיביזם בטכניקות שונות. לראשונה הם מציעים לשלב את האמנות האקולוגית בטכנולוגיות כחלק מ"עידן פוסט-מדיה". עידן פוסט-תקשורת שבו טכנולוגיות וטכניקות אמנות אקולוגיות יוצרות אמנות סובייקטיבית המתבטאת גם בקולות וצלילים, באמנות וירטואלית לקידום הצדק החברתי והצדק הסביבתי באמצעות האמנות.
בשנת 2006 הוקם בוונקובר שבקנדה צוות חשיבה לאמנות וקיימות על ידי מועצת קנדה לאמנויות, הוועדה הקנדית לאונסק"ו, קרן ונקובר והחברה המלכותית לעידוד האמנויות, ייצור והמסחר בלונדון, בריטניה). כל הגופים עבדו בשיתוף פעולה להוצאת מסמך ראשוני שבחן את הבעיות הסביבתיות והציע שיתופי פעולה לפתרון באמצעות האמנות האקולוגית. הוועדה פרסמה מסמך ראשוני שבחן במחקר את המגמות, הבעיות והתפתחויות באמנות האקולוגית, שיתופי פעולה בין אמנים, ארגונים סביבתיים, קהילות ומדענים. הוועדה חקרה את התהליך שהחל בשנות ה-60 ולמרות שהטרמינולוגיה של אמנות זו אינה מוגדרת במדויק, המוקד הספציפי שלה בא לידי ביטוי בקשר בין האמנות ואיכות הסביבה.
בסופו של תהליך המחקר פורסם המאמר במספר סעיפים שבהם נוגעת האמנות האקולוגית:
אמנות מתקנת - או אמנות לשחזור אדמות, מים, המתרחשות באופן טבעי למערכות ובתי גידול.
אמנות מבוססת קהילה - פרויקטים המשלבים בתהליך היצירה והעבודה בשיתוף פעולה עם הקהילה.
אמנות עבודות קרקע - סוג של אמנות עכשווית המשתמשת בנוף, באדמה או בסביבה, כמדיום Science, Technology, Industry) STI).
אמנות אקולוגית (אמנות ירוקה) - יצירות המבקשות לשנות, לתווך או ליידע את האידאולוגיות תרבותיות / חברתיות / או אמונות והתנהגויות.
מדע / אומנות - שיתופי פעולת בין אמנות למדע מבחינה אקולוגית וטכנולוגית.
פיתוח בר קיימא -אמנות המתייחסת לפיתוח אשר עונה על הצרכים של ההווה מבלי לפגוע ביכולת של הדורות הבאים לספק את הצרכים שלהם.
רוב הפרויקטים של האמנות האקולוגית הם שיתופיים, בין אם ביוזמת אמנים, ארגונים סביבתיים, מוזיאונים או קהילות מקומיות ונוטים להיות מחוברים לתחושה של מקום, וחששות מקומיים מזיהום הסביבה מפסולת, ממים מזוהמים, מזיהום האוויר, סחף קרקע, אובדן בתי גידול, כריתת עצים וניצול יתר של משאבי הטבע. פרויקטים אלה פחות מוצגים בגלריות אלא בעלי נראות בשטח במטרה לחזק את המודעות ומעורבות הקהילה לשמירת הסביבה.
אמנות זו משולבת גם עם חינוך לאמנות בחינוך סביבתי כאמצעי לפיתוח מודעות ואינטראקציה עם מושגים סביבתיים ונושאים, כגון שימור ושיחזור מבנים, שיקום וקיימות. באמצעות למידת האמנות האקולוגית והחינוך הסביבתי מונחלת גישה חדשנית לחינוך אקולוגי וסביבתי שיניבו פרויקטים עתידיים ושיתופי פעולה מרכזיים העוסקים בנושאים גלובליים, כגון השינויים באקלים וחיזוק הקשר הגלובלי של בני אדם עם כדור הארץ.
.jpg)
