בשנת 1596, בתקופה העות'מאנית, נמנו בו 100 בתי-אב.
במפקד 1931 נמנו בו 1,206 תושבים, כולם מוסלמים.[1] במאה ה-18 הפך הכפר לאחד מ-24 כפרי הכס שבהם ישבו מוח'תארים בארמון, או מצודה ושלטו על האזור. באזור היה שבט אל-עבסיה (العبسية) והמוח'תאר בנה את ביתו כמצודה בלב הכפר.[2]
לפי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל התגוררו בכפר 1,650 תושבים ושטחו השתרע על 17,708 דונמים (מתוכם 166 שטחים ציבוריים ו-35 בבעלות יהודים).[3]
במלחמת העצמאות, במסגרת מבצע ההר, נכבש הכפר לאחר קרב קשה.[4][5] על פי הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לירדן,[6] עברו תושביו לגדה הדרומית של הנחל לאדמות שהיו בבעלותם ובנו שם בשנות ה-50 את ולג'ה "החדשה". אולם, עקב ניתוק הכפר מן המרכז הכלכלי בירושלים, רוב תושבי הכפר עברו לירדן או עברו למחנות פליטים סמוכים. על חלק מאדמות הכפר המקורי הוקמו עמינדב ושכונת גילה.[דרוש מקור]
הכפר כיום כולל ארבע שכונות – עין ג'וויזה, אל-דהר, ארד אל-סמאק, וסרג', שלושה מסגדים, וחיים בו כ-2,000 תושבים, שרובם מוגדרים כפליטים.
לאחר מלחמת ששת הימים נקבע מחדש גבולה המוניציפלי של ירושלים, אשר סיפח את מזרח ירושלים ועוד כמה עשרות כפרים למדינת ישראל. הגבול החדש סיפח חלק מאדמות הכפר, אך התושבים עצמם לא קיבלו תושבות קבע ישראלית. כ-300 מתוכם מחזיקים בתעודות תושב בעקבות קשרי נישואין או מעברי דירה.[7] תושבי הכפר משלמים את מיסיהם לרשות הפלסטינית ומקבלים ממנה שירותים.[7]
עד שנת 1985 השתייך כל הכפר לנפת בית-לחם של המנהל האזרחי. בשנה זו עיריית ירושלים החלה לממש את סמכותה על מחציתו, והחלה להוציא צווי הריסה לבתים שנבנו ללא היתר.[דרוש מקור] בין השנים 1985 ו-2005 נהרסו 45 בתים,[דרוש מקור] ול־50 נוספים הוצאו צווי הריסה.
לטענת התושבים, העירייה סירבה ליצור תוכנית מתאר לכפר שתאפשר קבלת רישיונות, ולכן הם נאלצו לבנות באופן לא חוקי כדי לעמוד בצרכי התרחבות האוכלוסייה של הכפר. [דרוש מקור]
בשנת 2006 עתרו התושבים נגד הריסת הבתים, ובית-המשפט הקפיא את ההריסות לשלוש שנים, על-מנת לאפשר הכנת תוכנית מתאר לכפר. ב-2008 הוגשה תוכנית המתאר מטעם התושבים, אך נדחתה על ידי העירייה. ב-2009 הוגשה התוכנית שנית לוועדה המחוזית. כדי לרכז את המאבק הוקמה בכפר "מועצת תושבים".[דרוש מקור]
גדר ההפרדה
תוואי הגדר המקורי שהיה אמור לחלק את הכפר לשניים שונה בעקבות עתירת התושבים ב-2004, אך התוואי החדש עתיד להקיף את הכפר מכל עבריו ולהפוך אותו למובלעת המחוברת לבית ג'אלא ובית לחם במנהרה, תוך הפקעה של כ-1,600 דונם מאדמותיו. גם לתוואי החדש מתנגדים גורמים רבים, בהם תושבי הכפר, החברה להגנת הטבע, תושבי התנחלויות בגוש עציון, ואף ראש מינהלת תוואי גדר עוטף ירושלים בצה"ל, שתכנן אותו.[9] עתירה שהוגשה נגד הגדר ב-2006 נדחתה.[7] בשנת 2010 החלו העבודות לבניית הגדר בכפר.[10]
מועצת הכפר החליטה לפתוח במאבק לא אלים[11] נגד הגדר ונגד ההתנחלויות בסביבתו, בעזרת הפגנות מאורגנות בימי שישי והפגנות ספונטניות במהלך השבוע כפעולה ישירה לעצירת העבודות. פעמים מספר המפגינים הגיעו לתוואי, חסמו את דרכם של הבולדוזרים והפסיקו את עבודתם תוך הפעלת אלימות – יידוי אבנים ובקבוקי תבערה. לרוב ההפגנות מפוזרות על ידי שוטרי מג"ב באמצעים לפיזור הפגנות, בהם רימוני הלם ובגז פלפל.[דרוש מקור]
גדר ההפרדה ניתקה את בית משפחת חג'אג'לה מהכפר. על מנת לאפשר גישה חפרה המדינה מנהרה מתחת לגדר בעלות של 4 מיליון ש"ח. ב-2017 נסגרה המנהרה בשער, ולמשפחה ניתן שלט רחוק אחד.[12]
מעיינות וארכאולוגיה
סמוך לכפר חולפים נחל גילה ונחל רפאים. בנוסף, נמצאים כמה מעיינות. בפברואר 2018 הוזז מחסום עין יעל והוא מפריד כעת בין הכפר לבין עין חניה, אשר שימש מקום בילוי למשפחות מהכפר וכן מבית לחם ומבית ג'אלה.[13] בגיא היורד מוולג'ה לנחל רפאים נמצא עין א-ג'וויזה, מעיין הניקבה הארוך ביותר הידוע בהרי ירושלים וחברון, שמימיו נובעים מתוך ניקבה באורך 220 מ'. סמוך לשרידי הכפר הישן מצויים שלושה מעיינות. התחתון והשופע שבהם הוא עין אל-בלד.
בעקבות העבודות להקמת גדר ההפרדה נערכו באזור כמה סקרים ארכאולוגיים בהם תועדו ממצאים מתקופות היסטוריות שונות,[14] ביניהן נקבת מים יהודאית מלכותית המתוארכת לימי בית ראשון.[15]
