אליזבת בישופ נולדה כילדה יחידה להוריה ויליאם תומאס בישופ וגרטרוד בומר, בווסטר, מסצ'וסטס, ארצות הברית. לאחר שאביה, שעבד כקבלן מצליח, נפטר כשהייתה בת 8 חודשים, לקתה האם בנפשה, וכאשר הייתה בישופ בת 5 הוכנסה אמה למוסד לחולי נפש, והשתיים לא התראו יותר לעולם. כילדה יתומה למעשה, עברה בישופ בין משפחותיה. בתחילה גרה עם סבה וסבתה מצד אמה, וחיה איתם בכפר בנובה סקוטיה, קנדה, תקופה שהשפיעה רבות עליה ועל תוכן כתיבתה. מאוחר יותר הועברה לחיות עם משפחתה מצד אביה, אך כאשר הבינו הסבים שהיא אומללה ובודדה שם, העבירו אותה למשמורת אצל דודתה, שגידלה אותה יחד עם בעלה ודאגה לכלכל ולחנך את בישופ, בתמורה לתשלום מהסבים. הייתה זו דודתה של בישופ שחשפה בפניה לראשונה יצירות ספרותיות, בעיקר של משוררים מן התקופה הוויקטוריאנית[5]. כשחיה בברזיל, אחרי תקופת הלימודים והטיולים, הייתה בזוגיות עם האדריכליתמריה קרלוטה. זוגיות זו, בשנותיה המאוחרות אופיינה בהתקפי זעם, דיכאון ואלכוהוליזם, ונסתיימה כאשר קרלוטה החליטה להתאבד, בשנת 1967. בשנת 1971, החלה בישופ זוגיות חדשה, עם אליס מת'פסל, שהייתה גם המוציאה לאור שלה[6].
לימודים
בישופ הייתה חולנית רוב ילדותה ולכן כמעט לא למדה במסגרת בית-ספרית, עד שהגיעה לגיל התיכון והחלה ללמוד בוואלנוט היל סקול, נאטיק, מסצ'וסטס. בשנים האלה החלה להתעניין במוזיקה וללמוד פסנתר, ולפרסם את שיריה הראשונים בעיתון בית הספר, “The Blue Pencil”. בשנת 1929 נרשמה למכללת ואסר, בו תכננה ללמוד מוזיקה ולהתמקד בהלחנה, אך בשל פחד במה פנתה לבסוף ללימודי ספרות אנגלית, והתמקדה בעיקר בלימודי ספרות המאה ה-16 וה-17, דרמות ורומנים מהרנסאנס, שייקספיר, ספרות אמריקאית, שירה מודרנית ועוד[7][8]. בשנת 1933 הקימה את מגזין המחאה הספרותי "Con Spirito", שזכה ליוקרה מקצועית רבה במהרה[7]. היא סיימה את לימודיה בקולג' בשנת 1934[7].
השפעות ספרותיות
בישופ הושפעה בעיקר משני משוררים שהיו מכריה, ואף ניתן לראות מספר קווי דמיון ברורים בין יצירותיה ליצירותיהם. המשוררת הראשונה שהשפיעה עליה הייתה מריאן מור. השתיים הכירו בספריית מכללת ואסר, מור התעניינה מאוד ביצירותיה של בישופ ואף עזרה לה לפרסם כמה משיריה באנתולוגיה "Trial Balances", שבה משוררים ותיקים ובעלי שם הציגו שירים של משוררים צעירים ואנונימיים, ובהמשך נוצרה ביניהן חברות עמוקה וממושכת שנקטעה עם פטירתה של מור, בשנת 1972[8]. המשורר השני שהשפיע על בישופ היה רוברט לוואל, שבשנת 1947 הכיר בינה ובינו משורר וחבר משותף, והם שמרו על קשר במשך השנים בתכתובות רבות[9]. עוד מקורות השפעה והשראה על כתיבתה, היו המקומות הרבים בהם ביקרה, התרבויות השונות שבהן פגשה ואותן חקרה, וכן ילדותה בכפר בנובה סקוטיה והכרתה את מעמד הפועלים, חיי האיכרים וכפרי הדייגים שבסביבתם גדלה.
מסעות בעולם
בישופ זכתה לירושה נכבדת מאביה, שנפטר בינקותה, ירושה שסייעה לה להסתובב בעולם, מבלי שתצטרך למצוא מקור פרנסה. היא אהבה להכיר מקומות חדשים ולצאת למסעות בטבע ובערים עתיקות, וכתיבתה שופעת בתיאורים של המקומות בהם הסתובבה. לאחר שעברה לניו יורק בתום לימודיה בקולג', החלה לטייל בעולם עם חברותיה, בעיקר בפריז, באיטליה ובאנגליה, וכן באירלנד, הולנד, מרוקו, מקסיקו ודרום אמריקה. עד שנת 1952, בה התיישבה בברזיל, המשיכה בישופ לנדוד בין מדינות ולכתוב על מסעותיה, ותוך כדי כך לפרסם שירים ולזכות בפרסים יקרי ערך. בישופ מעולם לא הפסיקה להסתקרן לגבי נופים חדשים ותרבויות שונות. בשנותיה בברזיל, החלה להתעניין בשפות ובספרות של אמריקה הלטינית ומרכז אמריקה, כך שלקחה על עצמה את תרגומן של יצירות מקומיות רבות. לאחר יותר מעשור בברזיל, אחרי שבת זוגה התאבדה בשנת 1967, חזרה בישופ לארצות הברית[8][10].
בישופ נהגה לפרסם שירה וסיפורים קצרים לעיתים רחוקות למדי, על פי רוב, רק אחת לכמה שנים. היא זכתה בפרסים רבים, מלגות ותארים בשל יצירתה הנרחבת, וכן בעבודות הוקרה שנכתבו לזכרה, אוספים של כתביה שהוצאו לאור, ועוד.
ב-1945 זכתה במלגת הוטון מיפלין לשירה. ספרה הראשון, “North & South”, יצא לאור בשנת 1946. בין השנים 1949 ו-1950, הייתה בעלת התואר "יועצת השירה לספריית הקונגרס", שחתניו מקבלים פרס כספי גדול בתמורה להעלאת המודעות באמריקה לקריאת וכתיבת שירה[8][11][12]. את ספר ההמשך ל-“North & South”, שנקרא “Cold Spring”, הוציאה בשנת 1955. ספר זה, הכולל 18 שירים, זיכה אותה בפרס פוליצר לשירה, כשנה לאחר מכן. הכרך הבא שהוציאה פורסם בשנת 1965 ונקרא "Questions Of Travel". ספר זה הראה בעיקר את השפעת השהות בברזיל על בישופ. בחלקו הראשון, מופיעים שירים העוסקים מפורשות באורח החיים בברזיל, ובחלקו השני נכללים גם קטעים שנכתבו על מקומות אחרים, במיוחד מתקופת הילדות של בישופ בכפר בנובה סקוטיה. הפרסום העיקרי הבא שלה היה בשנת 1969, עת הוציאה ספר שנקרא “The Complete Poems”, כלל 8 שירים, וזכה בפרס הספר הלאומי ב-1970. ספרה האחרון, שיצא לאור בשנת 1977, נקרא “Geography Three”, וכלל את שיריה המפורסמים ביותר, למשל "בחדר ההמתנה" ו"אומנות אחת". ספר זה זכה בפרס נוישטט הבין-לאומי, שבו לא זכתה אף אישה, ולמעשה אף משורר אמריקאי, לפניה. לאחר מותה פורסמו מספר ספרים שריכזו את כתביה, ביניהם “The Complete Prose 1927–1979” שיצא בשנת 1983 וכולל את כל יצירות השירה שכתבה בחייה, “The Collected Prose”, יצא בשנת 1984 וכולל אוסף סיפורים שלה, Edgar Ellen Poe & The Juke Box – Uncollected Poems, Drafts and Fragments[8][11].
ב-2023 יצא לאור בעברית הספר נסים לארוחת בוקר, מבחר שירי אליזבת בישופ, (תרגמה מאנגלית רעות בן־יעקב בהוצאת טנג'יר)[13].
סגנון ומאפיינים ספרותיים
בזמן שרבים מהמשוררים בני תקופתה הכניסו פרטים אינטימיים מחייהם הפרטיים לחלקים נכרים בשירתם, בישופ נמנעה מן הדבר כמעט לחלוטין[11]. בניגוד לסגנון החשוף והמתוודה שלהם, לבישופ היה סגנון אחר וייחודי לה. היא ידועה מאוד בכתיבתה, הכוללת תמיד תיאור מפורט של פרטים, ומסוגננת באובייקטיביות ועובדתיות. לרוב בשיריה, היא מתארת מקרים לא כצופה, אלא כהסבר לסיטואציה שקוראת, ללא נקודת מבט אישית. גם הסיפור הקצר הראשון שכתבה, "בכפר" (“In The Village”), מתאר את ילדותה המוקדמת ואת התמודדויות אמה עם מחלת הנפש השלה, והוא כתוב בגוף שלישי, כך שמי שלא מכיר את קורותיה של בישופ יתקשה להבחין שמדובר בסיפור אישי[14]. למרות הסגנון העובדתי והפשוט שלה, המתאר כמעט תמיד את העולם הפיזי, בצורה שלווה מאוד, בישופ הכניסה מסרים רבים לשיריה, שעסקו בעיקר במאבקו של היחיד לחוש שייכות בחברה, וכן ברגשות הצער והגעגוע. למרות היותה עצמאית מבחינה כלכלית, מה שאפשר לה חופש רב בחייה, בישופ התמקדה רבות בכתיבתה במעמד הפועלים, בחיי הכפר, בבתי החרושת העמוסים ובעולם הטבע. בישופ הייתה מאוד פרפקציוניסטית לגבי עבודותיה, ולכן לא כתבה המון והעדיפה לעסוק בליטוש יצירותיה, שהיו מעטות אך איכותיות, והשפיעו באופן משמעותי על הספרות האמריקאית והכלל עולמית[10]. בישופ הייתה גם ציירת, ומבקרים רבים הכריזו על יצירותיה כמיוחדות ואיכותיות, על אף שהיא עצמה לא הכירה בכישרונה ולא פרסמה את יצירות האמנות שלה. כמו בכתיבתה, גם יצירותיה האמנותיות עוסקות בפרטים הקטנים ובלכידת סצנות, והן מאופיינות בסגנון מאוד פשוט ונאיבי. ויליאם בנטון, ערך ספר שנקרא "Exchanging Hats", שיצא בשנת 1996 וכלל את ציוריה[15].
פמיניזם
בישופ הייתה משוררת, אישה, לסבית, אך במשך השנים נמנעה מלהכניס עצמה לתבניות. היא סירבה להצעות מאיגודים פמיניסטיים, ומעולם לא השתתפה בפרויקטים של ספרי שירה נשיים וכיוצא בזה. בגלל הדרך בה בחרה, רבים חשבו שהיא בעד השקפות העולם השוביניסטיות, המצמצמות ומגבילות את האישה וזכויותיה אל מול הגבר. בישופ חשה שעצם ההתמודדות עם חוסר השוויון המגדרי היא ההוכחה לחוזק שלה, ולכן לא הרבתה להתבטא בנושא; ועם זאת, בריאיון משנת 1978, למגזין הספרותי “The Paris Review”, היא סיפרה שלמרות התעקשותה להתרחק מהתנועה הפמיניסטית, היא רואה עצמה כפמיניסטית חזקה. הסיבה לריחוק, היא אמרה אז, הייתה האמונה שכאשר תצטרף לארגונים מעין אלה, היא לא תוכל להימנע מהגדרות כמו "משוררת אישה" או "משוררת לסבית" שיכניסו אותה למסגרות וימנעו מאנשים להעריך באופן נטול פניות את איכות כתיבתה[15][16][17].
פטירתה
בשנת 1979, בזמן שהותה בדירתה שבבוסטון, מתה בישופ בשל מפרצת מוחית. היא נקברה בבית הקברות בווסטר, מסצ'וסטס. לאחר מותה, הוקם כפר אומנים בנובה סקוטיה באזור בית ילדותה של בישופ, והוא מוקדש לזכרה. בשנת 1997, לרגל פסטיבל שירה על שמה, נוספו לאנדרטה המשפחתית שלה כמה שורות מאחד משיריה[8].
