אלחוטן אוויר היה איש צוות מטוס שהיה אחראי על תפעול מכשירי קשר במטוס.

עם התפתחות התחבורה הימית והאווירית בתחילת המאה ה-20, התעורר גם הצורך בקיום קשר ארוך טווח למרכזי שליטה הן בכלי השיט והן במטוסים. למטרה זו שימשו אנשים בתפקיד "מפעיל רדיו" או "קצין רדיו" (בכלי שיט). אנשי מקצוע אלו הוכשרו במיוחד לתפקידם ועברו מבחני תקשורת ואלקטרוניקה סטנדרטיים על מנת לקבל רישיון.

בתחום התעופה האזרחית בוטל התפקיד בשנת 1960. תפעול מערכות הקשר במטוסים הועבר לתחום אחריותו של הנווט.

כאשר הוקם חיל האוויר הישראלי שירתו בו אלחוטני אוויר בעלי ניסיון אותו רכשו בצבאות זרים, ביניהם גם אלחוטני אוויר שלחמו במלחמת העולם השנייה.

במהלך השנים הוכשרו בחיל האוויר עשרות בודדות של בעלי מקצוע זה. ההכשרה המקצועית לתפקיד ארכה כשנתיים והתקיימה בבית הספר לטיסה, במסגרת טייסת נמ"א (נווטים, מקלענים\מטילנים, אלחוטנים). בסיום הקורס קיבלו החניכים דרגת סג"ם וכנפי טיסה שבמרכזן - ברק. אלחוטן אוויר או אלחוטן מוטס, היה מקצוע של אנשי צוות אוויר.

באחראיות האלחוטן היה לשמור על קשר רדיו ארוך טווח עם מפקדות הקרקע, קיום קשר באנגלית וצרפתית עם פקחי הטיסה, קליטת תשדורות מורס של תחזיות מטאורולוגיות מתחנות הקרקע וניהול תקשורת מצוקה בערוץ הבינלאומי הן באותות מורס והן בדיבור.

בחיל האוויר, אלחוטני אוויר שירתו במערך התובלה וטסו על מטוסי B-17 פליינג פורטרס, דקוטה, נורד, קטלינה, אנסון וסטרטוקרוזר.

עמדת האלחוטן הייתה ממוקמת לרוב מאחורי הטייסים וכללה מקלט-משדר (מקמ"ש) לתחום התדרים הגבוהים (HF), שליטה על אנטנה נגררת בזנב המטוס (שהופעלה בעת הצורך), הפעלת פנס אלדיס בראדום (זרקור ששימש לקשר עין עם מגדל הפיקוח בהיעדר קשר רדיו) וציוד רזרבי.

התפקיד בוטל בחיל האוויר בשנת 1972, כאשר החל השימוש בטכנולוגיות תקשורת מתקדמות יותר. לאחר מכן חלק מאלחוטני אוויר עברו הסבה לנווטים^[1].

• 
  תעודת סיום קורס אלחוטני אוויר מס' 2 בבית ספר לטיסה מס' 12 בחיל האוויר. התעודה הוענקה לסמלת צמחוני אהליה, 24 באוקטובר 1952
• 
  תעודת הסמכה למקצוע אלחוטן אוויר בחיל האוויר של סמלת צמחוני אהליה, 24 באוקטובר 1952

• מפעיל קשר מוטס
• אלחוטאי

• אריאל גולר, ‏הקשר הגורדי, בטאון חיל האוויר 142, ספטמבר 1984, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר
• נדב ברגר, ‏היה היה, באתר חיל האוויר הישראלי