בשנת 1938, מיד לאחר ה"אנשלוס" (סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית), עלו ארבע האחיות מרתה, אילזה, טרודה ולילי, בנותיו של אדלשטיין, לארץ ישראל תוך שהן נוטשות את רכוש המשפחה. הן הצליחו להביא לישראל מספר מכונות סריגה ותפירה והקימו מחדש את המפעל כשותפות משפחתית בבית שכור בפרדס כץ. המפעל זכה להלוואה של 50 לא"י מידי הבנק לתעשייה בע"מ.
המפעל פתח את שעריו ב-1939 והתמקד בייצור סריגים איכותיים (בעיקר אפודות וקרדיגנים) לייצוא, בעבודה משפחתית. המפעל קיבל הזמנות ממצרים, לבנון, סוריה, עיראק וטורקיה כמו גם מהצבא הבריטי ומשטרת המנדט.
בשנת 1942 הפך המפעל לחברה פרטית בע"מ בעלת הון רשום של 15.000 לא"י. ארבעת משפחות המייסדים חילקו ביניהן את המניות בנות 1 לא"י כל אחת.
מנהל אגף הטקסטיל במשרד המסחר והתעשייה לאחר הקמת המדינה, פנחס מורגנשטיין, שיבח את המוצרים של מפעל "אלד" ואף את מודעות הפרסומת שלהם[1] ברבעון הראשון של 1950 ייצאה ישראל מוצרי טקסטיל בשווי של כמיליון לירות.
לילי מלחי הייתה מעצבת הבית ומהנדסת טקסטיל במקצועה. חניתה צנטנר הייתה דוגמנית הבית.
היא נישאה לימים לאבנר צנטנר, בנה של מרתה, שהיה אחראי למכירות ומאוחר יותר הפך למנהל המפעל.
המפעל עבד עם טובי מעצבי האפנה של ישראל הצעירה כגון נאוה ודורין פרנקפורט[2] ושיתוף פעולה גם עם "משכית". למרות שרוב התוצרת הופנתה לייצוא, נמכרו סריגי אלד בחנויות יוקרה ברחוב דיזנגוף כ"איווניר", פנשט ומצקין וכן בירושלים ובחיפה.ב-1970 העסיק 280 עובדים.
בני הזוג חניתה ואבנר צנטנר מכרו את המפעל לאיש העסקים שמעון קדם (צ'פאי). הייצור במפעל הסתיים ביולי 1984.[3] החברה חדלה להתקיים ב-1985[4] עקב המשבר בענף הטקסטיל והתחרות מן המזרח הרחוק.
