לאחר המלחמה וכינון הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, בין השנים 1945–1948 כיהן וייס בצוות התביעה היוגוסלבי במסגרת בית הדין המיוחד שהוקם לשפיטת הנאצים ועוזריהם שביצעו פשעי מלחמה בסרביה. ב-1946 נשלח כנציג רשמי מטעם יוגוסלביה למשפטי נירנברג וכן עסק באיסוף ראיות בגרמניה לבית הדין היוגוסלבי המיוחד. הניסיון המשפטי שצבר בתקופה זו הפך אותו למומחה המוביל ביוגוסלביה לחוק הבינלאומי. ב-1951 ניסח את קודקסחוק העונשין היוגוסלבי. ב-1955 נשלח בשליחות משפטית לשגרירות יוגוסלביה בארצות הברית ועסק בכתיבת בקשת ההסגרה של אנדריה ארטוקוביץ'. בהמשך, ריכז וניהל את איסוף החומר מטעם יוגוסלביה למשפט אייכמן.[1]
במקביל לשליחויותיו הרשמיות של וייס, הוא פיתח קריירה אקדמית. ב-1947 החל ללמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בלגרד וב-1961 מונה לפרופסור. במסגרת עבודתו פרסם מחקרים ומאמרים רבים בין השאר בתחום המשפט הבינלאומי ומדע המדינה, והרצה כפרופסור אורח במספר אוניברסיטאות באירופה. ב-1948 התמנה לנשיא איגוד הקהילות היהודית ביוגוסלביה. הוא נמנה עם מקימי המוזיאון היהודי בבלגרד ובמקביל לעבודתו המשפטית פרסם מספר ספרים ומאמרים על ההיסטוריה של יהודי יוגוסלביה וכן הרצה בנושא בפורומים שונים.[2] הוא השתתף כנציג יהדות יוגוסלביה בכינוסי הקונגרס היהודי העולמי וכיהן בוועד הפועל שלו וכן השתתף כציר לקונגרסים הציוניים.[3] אלברט וייס נפטר ב-1964 לאחר מחלה קשה, והוא בן 58 שנים ונקבר בהלוייה רבת משתתפים בבית הקברות החדש בבלגרד.[4] סמוך לקיבוץ גת ניטע יער לזכרו.[5]
