אלבום בולים עם דפים דו צדדיים ודף הפרדה, הבולים מושחלים בתוך רצועות פלסטיק
אלבום בולים הוא ספר שבו ניתן לשמר בולי דואר כאוסף. האלבום הפך לכלי הנפוץ ביותר לבולאות, הן למתחילים והן לאספנים המומחים. אלבום יכול להיות בעל מספר דפים קבוע (בדרך כלל חזקה של 2), או שהוא אלבום מודולרי שניתן להוסיף לו דפים.
בעבר היה נהוג להדביק את הבולים ישירות על האלבום בדומה להדבקתם על מעטפה, אך כיום בולים בעלי דבק מקורי וללא סימני הדבקה נחשבים ליקרים יותר. כתוצאה מכך החל השימוש בפסים פלסטיים שמאפשרים להצמיד את הבול לדף באלבום, אך לא להדביק אותו ממש.
המילונאי ראובן אלקלעי הציע את החידוש בּוּלוֹן תחת אלבום בולים.[1]
עיצוב האלבום
אלבומי הבולים כוללים דפים המיועדים לאחסון בולים, לעיתים עם רצועות פלסטיק שקופות, לתוכן מושחלים הבולים. הבולים באלבום מסודרים לפי טעמו של האספן ולפי מטרתו באוסף. אוסף המציג בול יחיד מכל סוג יכלול לרוב שורות של בולים המסודרות לאורך האלבומים. אספנים אשר מנסים להשלים סדרות יקדישו לרוב עמודים או אזורים מסוימים בדפים לסדרות מסוימות. מומחים אף יציינו ליד כל בול הערות על סגנונו, עיצובו, פרטים טכניים על הוצאתו או הדרך בה הגיע לבעליו הנוכחיים. בעבר היה נהוג לרשום את הערות אלו בעזרת כלי כתיבה פשוטים, אך כיום תוכנות רבות מציעות תכנון גרפי של הדף על גבי מסך המחשב.
אספנים רבים קונים אלבומים או דפים מודפסים מראש. מכלול האלבומים משתרע מאלבומים עבור בולים מכל רחבי העולם ועד לאלבומי "התמחות מקומית". לרוב האלבומים המוכנים האלו מציגים את תמונת הבול בשחור-לבן במקום בו יש לשים את הבול. לצד כל מקום שכזה האלבומים המודפסים מראש מספקים בעצמם את המידע הכתוב, זאת בהתאם לרצון האספן או הספקת היצרן.
חברות הוצאת אלבומי הבולים
אחד מאלבומי הבולים הראשונים הוא ה-V.R. של חברת סטנלי גיבונס. האלבום, שקוטלג בסביבות 1870, הפך לסדרת אלבומים שכללו בולים יקרי ערך במיוחד והפך את החברה הבריטית למובילה בתחום. חברות בולטות אחרות הן "לייטהאוס", "סקוט", "וייט אייס" (White Ace), לוכטרן, ולינדנר. החברות מעודדות את נאמנות לקוחותיהם על ידי פרסום עדכונים לאוספים מדי שנה.
השימוש באלבום
למעלה משמאל ועם כיוון השעון: בול מודבק על "ציר", בול שעומד להיות מודבק על "ציר", אחוריו של בול שנפגעו משימוש ב"ציר"; ו"צירי בולים" משוחררים
בעבר הבולים היו מודבקים לעמודים על ידי דבקם שלהם (כמו היו מודבקים על מעטפה לשם שליחת דבר דואר), או בעזרת דבק אחר. עם הזמן הבינו אספני הבולים שכתוצאה מכך לא ניתן עוד להפריד את הבולים מהאלבום בו הונחו ולא ניתן לבחון את גבם, שם נמצאים סימני המים וסימני המומחים. התשובה באה בדמות "צירי בולים". הצירים הם, למעשה, נייר דק ורך אשר מצדו האחד מודבק לדף האלבום. בצידו השני של הציר ישנו דבק רק על קצהו, כך שניתן יהיה להרים את הבול שיודבק עליו ולבחון את גבו. עם הזמן השתכללו הצירים והיה ניתן אף "לקלף" את הבולים מהם ובכך להוציאם כליל מהאלבום. אומנם גם הדבק ב"צירים" גורם לנזק מסוים לגב הבול, אך התוצאה סבירה הרבה יותר מאשר בשיטה הישנה.
גם שיטה זו נחשבת כיום למיושנת, ולא נהוג יותר להדביק את הבולים לאלבום על מנת נזק ולו הקל ביותר לדבק.
אחסון האלבומים מתבצע בעדינות תוך שמירה פן "ידחסו" יתר על מידה. האספנים שומרים על העמודים כך שיאווררו במטרה למנוע מהבולים להתקמט או לדבק לנזול. אלבומים יקרי ערך במיוחד מרופדים בכריכותיהם היטב כדי למנוע נזק אפשרי לבולים.
